סיפורו של איציק

כל האימהות כאלה? אני לא בטוח. נראה לי שרק האימא שלי כל הזמן לוחצת. בסך הכל אני שנתיים משוחרר מהצבא וכבר היא מנסה לשדך לי את ריטה הבת של החברה הפרסיה שלה שהיא גם קרובת משפחה מהצד של בעלה של הדודה שלה. מה לי ולריטה? חוץ מזה, ש'ריטה' יש רק אחת. והיא כבר תפוסה עם רמי ומשי. אוייש, זאת  ז-מ-ר-ת   גדולה !  חבל על הזמן.

גם אורנה לא רעה. בעצם היא כן רעה, רעה מאוד. קיבלה את מה שחיפשה והלכה הביתה. אפילו אני לא עושה דברים כאלה. מה אני, וויברטור? זה לא נראה לי רציני. בחורה כזאת לא תתקבל יפה במשפחה השמרנית שלי. אך מה לעשות? בחורות כאלה, ככל שהן רעות יותר, כך הן גם טובות יותר. אני מתכוון במיטה. וזה באמת לא משנה לי אם היא יודעת גם להכין אורז פרסי משובח. העיקר זה הזיון. מצדי, שבכל השאר יזכה פראייר אחר. יאללה, אני צריך להתלבש וללכת הביתה. היה לי יום ארוך היום. 17 מכוניות עברו לי בין הידיים. וזה כלום לעומת מה שהיה לי אתמול בלילה בין הרגליים. אני רוחץ את הידיים והפנים מהשחור של כל היום ואחר כך לובש ג'ינס וחולצת טריקו צהובה. צופר עצבני מרעיד את אזור התעשייה. אני מסובב את הראש לעבר הרחוב, אורנה מחייכת ומוציאה את ידה השמאלית מהחלון. כנראה שבכל זאת היא החליטה להיצמד אלי.

"מה עניינים?" אני צועק לנצמדת תוך כדי ניגוב הידיים.

"אתה יוצא?"

"תכנסי, אל תעמדי בחוץ"

"אני ממהרת" אמרה הנצמדת וכשראיתי שהיא נשארת במכונית ניגשתי אליה.

"הי, חמוד שלי. איך אתה מרגיש היום? התגעגעת אלי?" שאלה וחיכתה לתשובה.

"איך אפשר שלא להתגעגע אלייך?" החזרתי בכדי לא להעליב.

"תתקשר אלי, אני בבית" אמרה הנצמדת מסופקת מהתשובה.

"אני אתקשר יותר מאוחר" הבטחתי בחיוך.

"אני מחכה" . אמרה ונסעה.

למי יש כוח לעוד לילה כזה? אני חייב מנוחה לפחות של יממה. אני מניע את האמריקאית הישנה שלי ונוהג לאט. מוזר. או שאין לי אף אחת במשך כמה חודשים. או שנופלת עלי נימפומנית. חבל שגלית לא מעונינת בי. דווקא נראה לי שאיתה, הייתי מסתדר היטב. יש לי עדיין את הטלפון שלה. אולי כדאי שאנסה שוב? לאאא ! יש לי ההרגשה שהיא נתקה את הטלפון רק בגללי. אבל, היא אמרה לי לשמור על קשר. סתם שקרנית. הסלולרי מצלצל. אורנה על הקו.

"איציק, אין לי סבלנות. למה אתה לא מתקשר?"

"את ממש משוגעת, עוד לא הגעתי הביתה" עניתי כי הופתעתי.

"מה עושים הערב?" שאלה הנצמדת.

"רוצה להכיר את ההורים שלי?" שאלתי בתמימות כי רציתי להפיח תקווה בליבה של אימי המודאגת.

"אתה חושב שזה הזמן?"

"למה לא?"

"או-קי , בתנאי שאחר כך נעבור גם להורים שלי" אמרה הדבק.

"להורים שלך? אם יישאר זמן. מקסימום, אם לא היום, אז אולי מחר" עניתי כי נבהלתי.

"טוב טוב הבנתי אני מחכה לך בבית" ענתה אורנה וסגרה את השיחה ב- 'אני אוהבת אותך'.

הבחורה מאוהבת. לא לזה ציפיתי. זה לא זה . אני חייב לעשות משהו. מה עושים? בשעה שמונה בערב כבר היינו אצל הורי.

"אוי, כמה שאת יפה" אמרה אימי לאורנה במבטא פרסי כבד.

"כלה כלה" המשיך אבי באותו המבטא.

"בואי, תשבי תאכלי משהו" הוסיפה אימי. היא חושבת שכל מי שבא אליה רוצה גם לאכול.

"לא תודה, אני לא רעבה" אמרה אורנה בלי לדעת שעכשיו היא נכנסה ב-'אין כניסה'.

"מה זאת אומרת לא רעבה, תראי כמה שאת רזה, אני עשיתי אורז עם בשר וירקות טעים טעים, את חייבת לאכול, אין דבר כזה 'לא רוצה'. איציק , אברם , משה, יעקב , בואו לאכול אורנה מחכה זה לא יפה" את כל זה אמרה אימי במהירות שרק בפרס העתיקה היו אומרים.

"אימא שלך לא מוותרת, חכה תראה מחר מה יהיה לך אצל אימא שלי" הבטיחה אורנה את נקמתה האיומה.

"בת כמה את?" שאלה אימי בחוסר טקט כשהגישה קערה עמוסה באורז לשולחן.

"בת 24 " ענתה אורנה בחיוך נבוך.

"את תשמרי על הבן שלי, הוא רק בן 23, אבל צריך להתחתן כבר, את באמת הכי מותק מכל הבנות שהביא הביתה . באמת מותק" אמרה אימי במבטא פרסי מודאג. 

"נו אימא , מספיק כבר , רק אתמול הכרנו , אף אחד לא מתחתן כל כך מהר" אמרתי כי נראה לי שאורנה לוקחת את אימא שלי יותר מידי ברצינות.

"למה אתמול?! אנחנו מכירים הרבה זמן, רק שאתמול התחלנו לצאת ברצינות" ענתה הדביקה הנצמדת בלי שום התחשבות והוציאה אותי אידיוט גמור אצל אימי.

"אתה רואה?? למה אתה אומר אתמול?? זה לא יפה מה שאתה עושה! אין הרבה סיפורים. היא בחורה טובה, בית טוב, בריאה, היא תביא לנו בעזרת השם בן זכר אז תתחתנו! חבל על כל דקה!"

זהו זה. ככה זה אצל ההורים הפרסיים שלי. חבל על כל דקה, חבל על הכסף, חבל. לא חבל?? ועוד הקרצייה הזאת משתפת פעולה. אני חייב לסגור עניין . אני כבר ילד גדול ואי אפשר להגיד לי כבר מה לעשות. אני רוצה, אני אתחתן. אני לא רוצה, אז אני לא אתחתן. לא עם אורנה, לא עם ריטה ולא עם פיתה. גמרנו לאכול וחצי שעה אחר כך כבר היינו בדלת לכיוון היציאה. אימא שלי לא חסכה בנשיקות. על זה אף פעם לא חבל. טוב, זה לא עולה כסף. עברה עוד חצי שעה עד שהצלחנו להגיע בייסורים 'לאמריקאית' שלי. כמובן שאימי לוותה אותנו עד שהנעתי את המכונית.

"אלי או אליך" שאלה הקרציונת.

"אני חייב לנוח, היה לי יום קשה היום. עדיף שאוריד אותך בבית ונתראה מחר" אמרתי בניסיון להתחמק.

"איתי אתה תנוח טוב יותר" ענתה הקרצייה.

"לא לא לא. אני באמת עייף" החזרתי בניסיון אחרון.

"או-קי , ההפסד כולו שלך" ויתרה אורנה על הרעיון, כשהבינה שבאמת לא בא לי עליה הערב.

הורדתי את אורנה בביתה, לא לפני שהדביקה לי נשיקה רטובה ונשיכה קלה על השפתיים. ככה זה נשים. הן חייבות להשאיר לך מזכרת ורצוי שתהיה קצת כואבת. חוסר שביעות רצון ניכר על פניה, אבל מה לעשות?! לא בא לי , אז לא. המשכתי לנסוע ברחובות תל-אביב עד שגיליתי שהשעה כבר אחת עשרה ושלושים בלילה. אני נכנס לדירתי. אני שומע את אנחותיה של סיגל השותפה שלי. מעניין זאת הפעם הראשונה שאני נתקל בתופעה. אבל, מה לעשות? גם לה יש צרכים. יש לה חבר??? לא יודע. מה זה משנה? כנראה שחשבה שלא אגיע הביתה הלילה. מעניין. דווקא עליה לא חשבתי כעל אובייקט מיני. אולי כדאי שאשנה גישה. נכנסתי לחדרי והפעלתי את המשיבון. שלוש הודעות מהקרצייה המודאגת, הודעה אחת מאימי. "התקשרה אליך אחת אמרה היא ידידה שלך" לא השאירה שם או טלפון. כנראה אימי חשבה שזה לא חשוב. מחר אני אתקשר ואברר את העניין. באמת שלא אכפת לי לגלות עוד ידידה אחת או שתיים. אני יושב מול הטלביזיה. אחרי שעה בערך נכנסת השותפה שלי לחדרי..

"לא ידעתי שהגעת" אמרה בחיוך.

"הוא הלך?" שאלתי לתדהמתה של סיגל. היא הביטה בי כמה שניות והשיבה:

"לא , הוא עדיין כאן"

"תגידי לו, שלא ישתמש במגבת שלי" הזהרתי את סיגל מפני תקלה לא צפויה.

"הוא עדיין לא במקלחת" ענתה סיגל וצחקה.

"אז איפה הוא?" שאלתי כי הייתי סקרן.

"במגירה ליד המיטה שלי" ענתה והמשיכה בצחוקה המתגלגל.

"מה? כזה קטן?" שאלתי במבוכה כי לא הבנתי.

"לא! כזה גדול" ענתה סיגל והראתה לי בידיה את הגודל המתואר.

"אהההה , שיהיה לך לבריאות" אמרתי לאחר שנדהמתי והבנתי את כוונתה.

"איך היה לך?" התעניינה בחיוך.

"בסדר, לא מתלונן" השבתי בניסיון להתחמק מפירוט האירועים.

"היא השאירה לך הודעות, דווקא היא נראית טוב"

"ראית אותה?"

"אתמול בערב"

"חשבתי שאת לא היית בבית"

"הייתי אמורה לצאת , אבל זה בוטל"

"חבל"

"לא משנה , תמיד יש תחליף"

"כ-ז-ה   גדול" אמרתי בחיוך ממזרי והראיתי עם הידיים.

"בערך, אל תגזים"

"זאת אותה אחת מהפגישה העיוורת?" שאלה בניסיון להחזיר את הנושא אלי.

"לא, זאת מישהי אחרת"

"אתה לא מבזבז זמן?"

"אימא שלי אמרה, 'חבל על הזמן'" עניתי בחיקוי מדויק של פרסי.

"אימא שלך צודקת"

"ומה איתך?"

"לאימא שלי יש זמן" ענתה בחיוך.

"ולך?"

"נראה לי שכדאי לפרסם מודעה בעיתון"

"תשמעי לבעל ניסיון, לא כדאי. אני מכיר מישהי שפרסמה ובסוף ניתקה את הטלפון בגלל מבול של סוטים"

"אני מוכנה לקחת את הסיכון"

"את ממש נואשת?"

"לא, אבל זאת עדיין אפשרות. למה היא לא כאן גם הערב?"

"לא בא לי"

"היא יודעת?"

"כן"

"ולא איכפת לה"

"לא יודע, את מי זה מעניין?"

"הבנתי, דופק וזורק"

"דווקא לא"

"האמת, כמו שזה נשמע אתמול, אתה צודק"

"איך זה נשמע אתמול?"

"די סוער"

"רוצה לצאת איתי מתי שהוא?" .

תורת הקבלה אומרת, שלכל נשמה יש תפקיד מוגדר אותו היא צריכה לבצע. בכדי לבצע את המשימות המוטלות עליה, משתמשת הנשמה בגופו של האדם. מכיוון שברוב המקרים אין הנשמה מספיקה לבצע את תפקידה בזמן החיים המוגדר לאדם, עוברת היא לגוף אחר וכך בעצם נוצר גלגול הנשמות.

לדעתי, קצב האירועים והצרכים שנוצרים לאדם בימי חייו, משכיח ממנו את המטרה לשמה הוא קיים. 

מיום לידתי קוראים לי איציק. כל ילדותי פינקו אותי הבריות ובעצם, לא תרמתי כלום לעולם הזה עד גיל 18 . בגיל 18 התגייסתי לצבא ובכך נתתי את חלקי בשירות לחברה הישראלית. ברור שלשרת בצבא זה לא היעוד של הנשמה שלי בעולם הזה, לכן לא נהייתי רמטכ"ל. כשהשתחררתי, הלכתי ללמוד מכונאות רכב ובכך ניצלתי את החברה הישראלית. והיום אני עובד במקצוע הזה, כמובן תמורת תשלום. 

למה אני חושב על זה דווקא עכשיו!? ככה! זה פשוט מציק לי העניין הזה.

אולי תפקידי בעולם הזה להיות ג'יגולו? כמה זמן אני אמשוך בתור מכונאי?

אני בטוח שלנשמה שלי יש תפקיד חשוב שהיא צריכה לבצע בכדי לתרום לעולם הזה. אם לא אמצא את הייעוד האמיתי של נשמתי הטועה, עלול להיווצר מצב שהיא לא תקבל הזדמנות נוספת ובכך לא אוכל לזכות בגלגול נוסף!!

ועכשיו תשאלו, את מי זה מעניין? לא חסרות לי בעיות בהווה שאני חושב על בעיה שעלולה להיווצר בעתיד שגם הוא לא נראה ישים? למה צריך לחשוב על זה?

ובכן, זה לא העניין. העניין הוא שאני נמצא בצומת דרכים. הדרך בה אבחר עלולה לקבוע את עתידי שבינתיים  לא נראה כל כך מזהיר. ככל שאני מעמיק במחשבה על מעשי, אני מגלה שהחיים מובילים אותי לדברים שאיני מצליח לצפות מראש. וכן, זה מדאיג אותי. אני יודע שאני מסוגל ליותר. אני יודע שאני מסוגל להשפיע על חיי וחייהם של הסובבים אותי. מילים, מילים, מילים. לכל מילה יש משמעות שגוררת למילה אחרת. החיים והמוות ביד הלשון? ביד מי ההחלטה על גן עדן או גיהנום?  או בקיצור..

מה עלי לעשות בכדי להפיק מהחיים שלי את הטוב, בלי להיות רע כלפי אנשים אחרים?

בלי לחשוב על מה יגידו, מה יהיה, איך נתכנן את זה, מה היא תגיד ואיך היא מרגישה.

האם צורת המחשבה שלי מעוותת כשאני חושב על אורנה בתור סתם מזדיינת או על גלית בתור מניאקית בגלל שניתקה את הטלפון ועל סיגל בתור אובייקט מיני שכדאי לנצל סתם כי היא נמצאת לידי?

הייתכן שהזין שלי יקבע אם אזכה בגן עדן או גיהנום?

המצב כרגע, שבזכותו אני נהנה, יוצא ומבלה. ורק השכל שלי אומר שזה לא זה.

למי להאמין? לזין או לשכל?

בקיצור, כדאי שאמשיך בסיפור ואפסיק לזיין את השכל.