השנה שמתי לב שלא הרבה מכוניות מיהרו לשים דגל מתנפנף בחלון. פעם כמעט כל מכונית הייתה מצויידת בדגל כחול לבן ביום העצמאות. מכיוון שהשתיקה ברכב הייתה גדולה, היא הותירה פתח נרחב למחשבות לבוא ולבקר..... למה אין יותר דגלים השנה? כי אנחנו כבר לא פטריוטים! למה אנחנו לא פטריוטים? כי המצב במדינה חרא. אף אחד לא יכבד מדינה שלא מכבדת אותו. באמת? רק בגלל זה? טוב. אולי זו לא הסיבה היחידה. אז מה הסיבה? אני אומרת גלובליזציה. כן. המילה הגסה והמשומשת הזו. למה את מאשימה אחרים? במה אשמה גברת גלובליזציה? אני אסביר. פעם, לפני הרבה הרבה שנים, בארץ רחוקה (היום היא נראית רחוקה, למרות שזה ממש כאן תחת רגלינו) חיו אנשים פשוטים עם בעיות גדולות. את כל האנשים איחדו הבעיות הגדולות. פעם, לפני הרבה שנים, אותה ארץ הייתה חדשה. כמו שמלה חדשה מזארה או קסטרו שהוצאנו עליה המון כסף ואנחנו מאוד אוהבים אותה. אז בהתחלה נורא שומרים עליה שלא תתלכלך ונזהרים. אחרי כמה שנים היא כבר לא ממש אופנתית, די ישנה וכבר לא איכפת לנו אם יהיו עליה כתם או שניים שלא ירדו כי ממילא היא שוכבת יותר בארון מאשר על הגוף, וגם ככה גדלנו והתרחבנו והיא קצת צרה לנו במותניים. וממטאפורה ארוכה זו אשוב למדינה הקטנה והמוזנחת שכבר לא איכפת כמה לילכוכים יש עליה. יש עוד סיבה שלא איכפת לנו יותר מדי מה קורה כאן. יש לאן לברוח. יש המון מקומות לברוח אליהם. העולם נהיה, כדברי הקלישאה, כפר קטן. הגבולות הם רק סימונים על המפה ועוד דרך של הרשויות למיניהן לקבל עוד קצת כסף. לא טוב לי כאן, אני אקום ואלך. יש עוד משהו ב"כפר הקטן" הזה, שמימדיו גדולים לאין שיעור. אין הזדהות. אין קהילות קטנות. קשה להזדהות עם כ"כ הרבה אנשים שאין להם הרבה מכנים משותפים. פעם, כשהכל היה קטן ואינטימי יותר הייתה הרגשת הזדהות. זה מה שעזר, בין השאר, לאיכפתיות מהקולקטיב. היום כל אחד דואג לעצמו. עידן האינדיבידואליזם - לטוב ולרע. איזו אחווה יש באינדיבידואליזם. פעם, השמחה הכי גדולה הייתה לצאת לרחובות עם כל עם ישראל ו"לצאת במחולות מחניים". מי יבוא היום לכיכר למחולות מחניים, תגידו לי! מי?
מפאת החשש שאני משעממת, אני אפסיק כאן. אני אשאיר לכם את המקום להמשיך את המחשבה...... |