אחד הדברים החשובים ביותר, עוד לפני שנכנסים לכל הסוגיות שבני אדם נוהגים לחלוק עליהם, הוא הביטחון האישי. שלא תחשוש ללכת ברחוב, ולהיפגע לפתע ממטח יריות שנורה בידי העבריין האחד אל עבר העבריין האחר.

שקד שלחוב באמת לא חששה, ובעודה הולכת לתומה ברחוב – נורתה ומתה, שלא במתכוון.

מה שמעצבן בכל הסיפור הוא, למרבה הפלא, דווקא ההתנהגות של שלטון החוק (שוטרים, שופטים וכו').

בטח תשאלו: העבריינים חיות הטרף הללו הם שהורגים אנשים, ומי שאשם ומי שמעצבן הם אנשי שלטון החוק?! 

והתשובה פשוטה: כשכלב נושך, קודם כל צועקים ומטפלים בבעליו. הבעלים, שלא שמרו על הכלב, שלא כבלו את כלבם, צריכים לשלם את המחיר.

העבריינים, במונחים של בני אדם נורמלים, הם פשוט כלבים, או חיית טרף מסוג שונה. חייהם – חיי בצע ואלימות, מזיקים לחברה, וממוטטים את מוסריותה. בלי להיכנס לשאלות של פסיכולוגיה וקרימינולוגיה ניתן לומר באופן כללי, כי ככל הנראה קיימת פלטפורמה (מצע) ממנה צומחים חיות טרף ממין עבריינים. הרבה פעמים, העבריינים עצמם לא לגמרי אשמים במובן העמוק של המילה, אלא נסיבות החיים הובילו אותם להיכן שהובילו.

אז זהו, שזה בכלל לא מעניין. לא משנה כלל מהי הסיבה או מדוע העבריינים הם חיות טרף. הם פשוט חיות טרף, וזקוקים להיכבל מאחורי סורג, כמו שהאריה אינו יכול להסתובב ברחובות.

וכאן מגיעה רשלנותם וטיפשותם וזדוניותם של זרועות שלטון החוק.

שקד בוודאי הייתה נערה תמימה, חמודה. כל החיים לפניה. הייתה יכולה לאהוב, לבנות חיים, לעשות קריירה, להביא ילדים. היא מתה. כי חיות טרף רצו להיות "בראש" הפרמידה, ובגלל שלא הספיק להם הכסף שכבר גנבו מאנשים תמימים.

עצרו חשודים ברצח.  

מה עשה בית המשפט אחרי שש שנים? שחרר אותם.

חייבים להבין: בדרך כלל כולם יודעים ללא ספק מי הרוצח. יודעים את הכול. זוהי פשוט ידיעה "בלתי משפטית", דהיינו אי אפשר להוכיחה באופן קביל בבית משפט.

וכאן הבן שואל:

אולי, לעזאזל, יפנימו השופטים והמחוקקים כי יש מקרים בהם צריך להיות פחות "חוקתיים" על מנת שהחוק יהיה רלוונטי בעתיד?!

מתי יבינו שלפעמים צריך לעקם את הכללים, על מנת שהכללים אכן יהיו שווים משהו?!

מצבה של מדינת ישראל מבחינת אכיפת החוק נורא ביותר. אפשר לומר שמצבה הוא אי אכיפה. בכל מקום, כל דאלים – גבר. החזק – שולט. אין ערך לחוק, אין משמעות לכללים. אכן רובנו, אנשים פשוטים, לא נתקלים בכך. אלא אם כן נקלענו לסיטואציה שלא היינו אמורים להיקלע אליה. אולם, אין בכך כדי להפחית מחומרת הבעיה.

אם איננו רוצים למצוא את עצמנו בסיציליה, חייבים להתקין  "תקנות חרום" לענייני הפשיעה. תקנות חרום, שחוקים מסוימים לא יחולו בהם.

וכן, הייתי שוקל ברצינות להעביר את סמכויות החקירה של הפושעים לידי השב"כ, ולהתיר קצת את ריסנם... לאפשר לזרועות האכיפה חופש פעולה. חופש, שיצמצם בוודאי את מרחב התנועה של הפשיעה הגואה בישראל. 

למי שחושב שזה לא שיטתי...

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3710758,00.html