נכתב ב: 27.7.06 אפילו לא יודעת מה זה היה. רק יודעת שגיליתי פתאום בתוכי סוג של חיוך, שאיני יודעת אם אי פעם היה קיים בי. מוזר. כאילו הייתי צריכה ממש ללמוד איך לחייך אותו. מהתחלה. אף פעם לא באמת השקעתי מחשבה בלחייך. במהלך חיי קניתי לי תריסר חיוכים. שיתאימו. תמיד. לא שמתי לב אף פעם שאף אחד מהם לא היה שלי באמת. חיוכים של אחרים. התאימו כמעט לגמרי. היו קלים ללמידה. ובעיקר, היו זמינים לי ולא הצריכו מחשבה או התעסקות מיותרת. אבל החיוך החדש הזה. כמו נולד לי עוד ילד. אמיתי. חי. קצת מטופש בבורתו. אבל שלי. לא יודעת מה עשיתי ולמי, שקיבלתי את החיוך הזה. כאילו כל החלומות שחלמתי פעם, בנו להם דלת. חלון. פתח. כאילו גמרו בליבם אומר שהם הולכים לצאת ממני ולבנות להם חיים ויהי מה. החיוך הזה היה הדרך שלהם לסמן לי, שלא עוד. שנים על גבי שנים של חיים בצייתנות מוחלטת למוח הספיקו להם. "גם חלומות צריכים חיים", אמר לי חלום אחד, כנראה המנהיג של כל החלומות שמתרוצצים בי. "חלומות שלא נחלמים זה סוג של מוות הוא אמר. ואנחנו? לא רוצים למות פה". "אבל" ניסיתי לומר..."עד כאן. שנים שלא פצינו פה".. הוא אמר נחרץ "ולא שלא ניסינו. אם תעצמי עיניים בטוחני שתוכלי להיזכר בכמה רגעים שלא דמו לשום דבר אחר שהיית מרשה לעצמך...זה...זה אנחנו". האמת? באופן מאוד לא אופייני לי. לא ניסיתי אפילו להתווכח. כאילו הרגשתי שהוא היה כל כך נחוש, שהמילים שלי, מתוחכמות ככל שתהיינה, לא תעזורנה לי הפעם. חוץ מזה..אני יודעת בדיוק על מה הוא דיבר. אלוהי החסדים הקטנים, ביקר אותי פעמים מספר בחיי... עכשיו אני יודעת שהיו אלה הם, שמרדו קצת. "המילים הם מקור אי ההבנה כולה" אמר לי מנהיג החלומות, משפט שאני בטוחה שכבר אמרו לי פעם.. "לכן..אל.""ואיך..איך אתם בדיוק.." ניסיתי לשאול, אבל לא כל כך ידעתי מה. החלום חייך, ובחיוך שלו, ראיתי את אותו חיוך שמצאתי על פני הבוקר. "יהיה בסדר". הוא המשיך לחייך כמו לעצמו אבל בעצם ניסה להרגיע את כל השדים שלי שהתחילו לזוז בחוסר נוחות. לא הסביר. לא נימק. לא עטף את עצמו בערימת נימוקים פסיכולוגיים. פשוט חייך. את החיוך שלי. והלך. ואני? נותרתי תוהה. אולי בעצם פוחדת. זו התחלה? זה סוף? ואני? האם בסופו של כל התהליך הזה, עוד אהיה לי? הוא כבר לא היה שם על מנת להרגיע. נעלם. הוא והחיוך האוילי שלי. יצא לדרך. שעה אחר שעה, אני בודקת אם הכל בסדר שם...בתוך המסע המטורף הזה שהחל לנוע לי בתוך הראש. יודעת שיש בכוחי לעצור אותו, אבל אין בי משום מה את הרצון. הרמתי ידיים. את כל מה שהיה לי להפסיד, אפילו לא חלמתי. ההפסד האמיתי הוא אולי בכלל זה. יכאב? בטוח. מפחדת? יותר מהכל. נרגשת? אולי יותר ממה שידעתי שקיים. חישוב פשוט הוליד משוואה די מוזרה. מתמטיקה אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי. הנחתי למספרים בצד. שמתי דיסק. שכבתי על הספה. נשמתי את השקט. החלומות בתוך הראש שלי עשו רעש נוראי. אני שונאת רעש, אבל זה היה רעש שנעם לי. כמו הכניס אותי לתוך המולת ההכנות שלהם לקראת יציאתם למסע. דווקא מתוך הכאוס הזה, התגלה לי שקט גדול. לא עזרתי להם לארגן, לא מיפיתי להם את הדרך. פשוט הייתי שם. נותנת להם לעשות בי כבשלהם. מי יודע. אולי אלמד משהו חדש. אולי אמצא עצמי בתהומות עמוקים. אולי אני בכלל חולמת. אולי לא. אני רק יודעת שאם לא אתן להם להתחיל במסע הזה...לעולם לא אדע. משום מה חוסר הידיעה הזה כבר לא קוסם לי יותר. חוסר השליטה הופך אט אט לידיד. ואני?אני נרדמת. |