את רוצה אותיהשאלה הזו כבר לא מצפה לתשובהדומה השלימה כבר מזמן עם היותה בלא מענה אין לה צורך במילים. אין לה צורך בהסברים. היא מתכנסת בעצמה בזה לעולם שבחוץ מתוך גבהות מדמה לעצמה שהיא היא התשובה הבדידות הזו קושרת כתרים למדומה מתירה לדמיון לשוטט חופשי בכלאו ואין בא ואין יוצא הכול הפך לאין הגבולות נפרצו והגוף המדמם, מרקיב באור המנורה הקופח על הראש
הכול היה חוזר על עצמו חוזר על עצמו שב והולך ושוב סובב סובב ועל מקומו נותר עומד לא היה דבר חדש להתהדר בו, לקשט בו את האפרוריות הקולחת מהקירות את הריקנות המתרפקת מכל פינה בחדר המלא וגדוש בהבלי התרבות המהבילים.
אילו הייתה מבקשת לברור את המילים לנסח את עצמה במשפט – תרתי משמע – לעמיד עצמה לבירורם של הדיינים המהלכים בחוץ בחצאיות, נעולים בעקבים וטופפים בדומיה מתחת לחלון קרובים למגע ונמוגים כבועה תופחת – היה זה כעין הצהרת כוונות מיותרת
אבל היא לא טורחת לא מאמצת את מוחה לא מקמטת את מצחה לא מגרה את תאיה המנוונים שקועה במי המדמנה, רדודה, יודעת רק להתבונן בארון הספרים ובקירות העמוסים לעייפה בכישלונות בהתחלות אוטיסטיות, בציורים האלה שאין להם תכלית יודעת שבכל מקרה התשובה תהא תרבותית ומנומסת אבל עכשיו אין זה משנה שהרי השאלה הזו היא כבר חסרת משמעות |