בגוף אני מבינה. גם בנפש. שנים חשבתי כך. עד שלילה אחד, הביטה הנפש על הגוף הזה והבינה, שבעצם, היא איננה מבינה כלום. לפחות לא עצמה ובטח לא על הגוף הזה, שמחובר אליה כבר 31 חורפים בדיוק. והגוף? שותק בתענוגותיו המפוקפקים מתבייש בתשוקותיו ויודע גם הוא...בתוך תוכו פנימה, שגם הוא לא הבין מעולם דבר על עצמו ובטח ובטח שלא על הנפש השומרת (?) אותו מסביב. את הגוף אני לומדת. הנפש? לכשתתחזק, תצטרף גם היא למסע ההזוי הזה. עד שתבין שהיא אינה ניתנה להבנה. לא נועדה לפיענוח. נועדה רק לחיים. אם ייתמזל לה מזלה לפגוש בכאלה. ללמוד להרגיש את הגוף הזה. חלק אחרי חלק. ללכת עד הסוף של כל נגיעה חדשה בו ללמוד לא לעצור רגע לפני שנהיה נעים ומתפרץ. חסר שליטה. לא ליפול שוב לשיגרת ההבנה המוכרת לי כל כך מימים עברו לא ליפול למקום ההוא, שהורג לי בשיטתיות את כל האש שבפְנִים. לתת לגוף לבד. לסמוך על הגבולות הפרטיים שלו, גם כשאינם מובנים ובטוחים לך באותו הרגע. לא לשלוח את הראש אחריו, לעקוב, להפריע. וכשהגוף ירגיש? תרעד הנפש. לא תבין מה זה בא לה. תובך מעט. תחשוש. כהרגלה בקודש. אבל תחייך. חיוך חדש. אלמותי, ללא גבולות סוף והתחלה. נפש מחייכת עשוייה להיות סוג של מזור שלעולם לא היה לי. לא ליותר מרגעים בודדים בחיי. נפש מחוייכת. כמו חלום. תני לגוף ללכת. תני לו לנעום מעצמו. |