5 לנובמבר. סוג של חורף. יום של גשם. עיר צפונית קרה.

6 מדרגות בדיוק בכניסה. 4 שעות. 4 נוכחים.

סוף אחד. לא ארור. קלה אחת. לא כלה, לא של אף אחד יותר.

המון התחלות ממתינות להיוולד, מביטה מהצד, לא מצליחה להיכנס לתוך הסיטואציה.

מתוחה. חוששת. שותקת. מחכה. מתה ללכת. מוכרחה להישאר.

הר של ציפיה מאיים להתפוצץ בי. רק שייגמר כבר. רק שייגמר, הנפש מתחננת.

"הרי את מותרת לכל אדם", כך פסק הרב. כך חזר אחריו החצי שנמוג, כך פסקה התורה.

"הרי את מותרת לכל אדם" כך אמרו לה, יותר מפעם אחת ביום הזה...

ואני? לא אתן יותר להתיר אותי לאיש. ואם אחליט להתיר את הנפש, אתן עצמי רק היכן שהנפש תבחר בעצמה ותרגיש.

מותרת אהיה רק כשהבפנים יבחר לגשת. כל כך רוצה וכל כך חוששת.

הלב מעורבל, חשוף בתוך הנשמה, הטוב מביט כל הזמן מעבר לכתף, כמו מחפש את הרע.

מעשים שנעשו, הבטחות שהפרתי, שבועה אחת שנותצה. אובדן מוחלט של כל סוג של אמונה.

חוויתי כאב. למדתי לפגוע. סוגרת עכשיו הכל בקופסא שחורה ולא מתכוונת לפתוח אותה לעולם, על מנת לא לפצוע.

קלה אחת מבולבלת, מלאה באהבה שמהיום תהיה אפילו בעיניו של האל, יפה ומותרת.

הבטחות לעתיד חדש, סוף מהול בהתחלה, כלה אחת. שנים של קללה.

פעם אחר פעם. טקס ואחריו שבועה. תמיד כל האורחים הקפידו להופיע, חוץ מהכלה.

מבטיחה לעצמי. מביטה לשמיים. לא נכנסת לשבועה הזו יותר

עד שלא אהיה בטוחה, שהפעם לשם שינוי, נישבע בה בשניים.

עם כל ליבי, על אף ים הסכנה, אהיה רק רק קלה מהיום.

לעולם לא יותר כלה ארורה.

שש מדרגות ביציאה. בדיוק כמו בבוקר.

על כל הטעויות שעשיתי בחיי, שילמתי היום די ביוקר.

שש מדרגות. רוח של חורף מנקה את הנשמה.

לא רוקדת על מדרגות הרבנות. רק רוצה התחלה חדשה. 

5 לנובמבר 2006. סוף רשמי לתקופה רשמית לא פחות. רבנות חיפה. טוען רבני. רב. 2 עדים. אנחנו היינו אחד מכמה זוגות שבאו להתגרש בלי לעשות יותר מידי הדים. היום, באופן רשמי, הותרתי מהנדר שנדרתי לפני שש וקצת שנים. לעולם לא אוכל להצטער על הנדר הזה, כי ממשיכים איתי הלאה, 2 אוצרות. 2 גורים. מניפולציה אחת. נבון אחד. ספירת מלאי. מסתבר, שאחרי כל השנים הללו, אפילו אני נותרתי. יותר ממה שחשבתי שבכלל יש בי. היציאה מהרבנות לאחר הטקס, הותירה אותי די מרוקנת. פיזית ונפשית. קלות מהולה במועקה. המון הקלה. זכות בחירה מחודשת.

עמוסת אחריות לשני גורי, יצאתי מהרבנות. עמוסת אחריות לעצמי. אבל בו במידה, משוחררת לגמרי. מהיום, לטוב ולרע, אבחר מי ומתי ייכנס אל תוך החיים שלי. מהיום, אני עומדת לבד על שתי הרגליים. לטוב ולרע. אמא חד הורית. משרה מלאה.

תם. לעולם לא יישלם - בזכות הגורים ולא בגלל. אבל הם, במתיקותם הגורית, לעולם לא יוכלו להתחבר בי, אלא לאושר צרוף. אמא ושני ילדים. תמיד יהיה כאן חם. נעים. עוטף. מהיום רק אני מכתיבה את הדרך והדרך, תהא תמיד נעימה. יהיה פה טוב. מחבק. מנשק. מותר יהיה לבלגן. לאסוף. להישבר ולהיאסף. בבית של אמא מותר כל מה שעושה ללב נעים. ביתי. מבצרי. כאן אני גרה. בגאווה עצומה ובאהבה אין קץ. מגדלת שתי מתנות צהובות.

יום חדש. התחלה חדשה. עצומה. מאפשרת. לא חשוב אם תהיה כאן שמש או יהיה כאן גשם. הכל נתון. הרשות מצויה. הדרך נראית ותהיה מקיימת, לא רק מבטיחה. המון אהבה. מבטיחה. מחייכת. ייכנס רק מי שיבחר פה לבוא. ילך מי שיבחר לקום וללכת.

גורים יקרים שלי. אני כל כך אוהבת. מבטיחה לכם שאמא שלכם תגיע הכי רחוק שהאהבה המדהימה שלכם מאפשרת. מבטיחה תמיד להיות שם עבורכם. ראשונה ואחרונה, מהנץ החמה ועד תום הנשמה. לתת. עד אין קץ. בלי גבול. לעטוף. להגן. לשמור. להכיל.

חמישי לנובמבר שנת אלפיים ועוד שש. משהו. בתוך אמא אחת. אשה אחת. מתחיל להתרגש.