כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יונתן לרנר

    מ"ליוורפול" לישראל - עבר מול עתיד

    1 תגובות   יום חמישי, 30/4/09, 13:01


    כמי שמעורב בניהול עמותה שקמה בעקבות אירוע טראומטי, אני מוצא עצמי מהרהר לעתים קרובות בהשפעת העיסוק בעבר על סיכויי ההצלחה בהווה ובעתיד. בהקשר זה הושפעתי מאד מסיפורה של קבוצת הכדורגל ""ליוורפול"" כפי שהוא מתואר בספרו של שאול אדר ""ליוורפול" – כדורגל חיים ומוות". בספר זה התוודעתי לראשונה לעוצמת המשבר שחוו הקבוצה ואוהדיה בעקבות אסון הילסבורו שארע ב15 אפריל  1989 ושבו נהרגו 96 מאוהדי הקבוצה. 

    את מירב הפרטים על האסון ניתן למצוא בכתבה של שאול אדר שהתפרסמה לקראת יום השנה העשרים לאסון. מה שמשך את תשומת ליבי היה המתאם השלילי בין העיסוק של אוהדי "ליוורפול" בהנצחה ובבקשת נקמה, לבין ההישגים הספורטיביים של הקבוצה. האוהדים היו עסוקים לא רק בהנצחת קרוביהם וחבריהם, אלא גם בתביעה לצדק ונקם במשטרה ובעיתון "סאן". זאת משום שלמרות שהאסון נגרם על ידי התנהגות רשלנית של מפקדי המשטרה המקומית, האשימה המשטרה, והעיתון "סאן" ביתר שאת, את אוהדי "ליוורפול" באחריות לאסון הנורא. כך, למשל, הוחרם ה"סאן" על ידי האוהדים עד לפני מספר שנים וגם אז לא הורם מסך החרם לכל רוחבו וגובהו. 

    אסון הילסבורו שינה את פני הכדורגל האנגלי משום שלאחריו נקבעו כללים ותקנים חדשים לצפיה במשחק והכסף הגדול התחיל לזרום. והנה דווקא "ליוורפול" לא התפנתה להתאים את עצמה לשינוי. וכמו שכותב שאול אדר "ב"ליוורפול" היו עסוקים באבל ובזעם, במנצ'סטר השכנה היו מוכנים לרגע הזה. יונייטד הפכה לענק כלכלי, ממוסחר להפליא (או להחריד) ויצרה פער ניכר מ"ליוורפול". הילסבורו הביא לשינוי הגדול וגם גרם לכך ש"ליוורפול" תנצל אותו בצורה פחות טובה ממתחרותיה." 

    בשבוע האחרון שוב חזרתי לסיפור של ""ליוורפול"" אבל בהקשר של חיינו פה. אני מזהה שהצורך שלנו לעסוק במתים רק גובר משנה לשנה. ככל שנוקפות השנים אנחנו מפנים ראשינו לאחור ותובעים צדק ונקם בשמם – החל מהמיליונים שנרצחו בשואה, עבור בהרוגי פעולות הטרור החל מהמאה ה-19 וכלה בחללי צה"ל. כשיום העצמאות מתקרב איננו מסתכלים קדימה אל אתגרי העתיד, אלא חוזרים לעסוק בחללים. העיתונים ואתרי האינטרנט מציגים זאת בברור – סיפורי המתים ממלאים אותם כבר כמה ימים לפני יום הזיכרון עד שלא נשאר מקום לחיים. הסיפור שלנו נעשה יותר ויותר סיפור של מוות. 

    "ליוורפול" מדגימה את הצורך של כל קבוצת אנשים למצוא את האיזון המתאים בין עברה לבין עתידה. מי שרוצה להצליח צריך לבנות לעצמו סיפור חיובי. עודף עיסוק בעבר, ובעיקר עיסוק בחיפוש אחרי צדק ונקמה, עלול לגזול תשומות של אנרגיה ועניין מהשגת המטרות העיקריות. אני מכיר את זה מקרוב במסגרת עיסוקיי השונים, והאיזון אפשרי רק אם ראשי הקבוצה, הפורמאליים והלא פורמאליים, מודעים לכך ופועלים לשינוי. גם בהקשר של ישראל השינוי תלוי בראשי הציבור. האם הם ערים לצורך ומוכנים לפעול להשגתו? 

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/09 17:55:


      קיבלתי תגובות מעניינות מאד למייל הפרטי שלי ואני מוצא לנכון לצרפן לכאן. מאחר ולא ביקשתי את רשות המגיבים, אפרסמן ללא ציון שם ובקיצורים הכרחיים:

      נ.ש. - אני לא בהכרח בטוח כי דווקא העיסוק בעבר הוא זה שמביא להשפעות השליליות או מפנה אנרגיה שלילית במקום אנרגיה חיובית שתבנה עתיד טוב יותר. כמו כל מערכת של שטיפת מוח- העיסוק באירועי העבר מנותב וממוסגר (FRAME- מיסגור- הדרך בה המציאות מתווכת לחיינו האישיים או אם תרצה לתודעתנו) לטובת המשך מערכת השליטה ומערך השולטים על חיינו. קוראים לזה בעברית "חינוך". השאלה היא לאיזה כיוון מנתבים האחראים על המיסגור את מאורעות העבר ומה המטרה בהצגתם כפי שהם מוצגים.

      י.פ. - הגם שאני מסכים עם מסקנתך בדבר הצורך ב"איזון בין העבר לעתיד" והצורך בהנהגה מנהיגה, הרי שהגם שבמדינתנו נוח יותר לעדכן את העבר על פני עיצוב העתיד, אני מחשיב כמוקצנת את ה"המראה" (במשמעותה הפיסיקלית) ממצב צבירה ליוורפול למצב צבירה ההוויה הישראלית בעת המודרנית - אולם אני מתחשב בעובדה שאתה לוקח ללב כל פעם כשאתה רואה חולצת ספורט אדומה..........

      בניפרד, מודה שגם אני הופתעתי מאיזכור חללי המאה ה- 19 ביחד עם חללי העשורים האחרונים אולם את זה אני מוכן לקבל ולתחם כחלק מהציניות הפוליטית ברמתה המקובלת.
      י.ק. -
      אכן דברים נכוחים, אבל הייתי מתרכזת  לא רק בפולחן המות והנקמה שאנחנו מטפחים וחיים, אלא גם בפולחן האיומים והפחד, שאנחנו כפופים להם באדיבות מנהיגנו ,כל יום ואיומיו (שנה למורניה, שנה וחודש למורניה וכו' איראן, התייבשות הארץ, קסאמים בעוטף עזה, שנה ושלשה חדשים למורניה, עכשיו ברוך השם  יש לנו גם שפעת חזירים, חגים שמהוים כמובן כר פורה לאזהרות מפחידות וכו). החדרת פחד יום יומי היא לעניות דעתי אמצעי שליטה המרחיק אותנו ממושגי דמוקרטיה מהותית,  שמטרתו לגבש את ה"עדר" , שמרב איומים ופחד מחפש רק את "המנהיג החזק" שמצליח בדמגוגיה שלו ותוך גיוס אמצעי התקשורת, שכבר מזמן אבדו איזון ונכונות לבקורת, להפעיל את מדיניות הכוח המתאימה לנקם המצופה. אבל בעיני עיקר העיקרים - שלטון הפחד המטפח אוטומטית את השנאה, הגזענות והרצון לנקם הוא  גם המכשול העיקרי ליצירת הליכי פיוס בין העמים ולאפשרות של דיאלוג לצורך הכרה הדדית של הנרטיבים המקבילים, דבר שהוא  תנאי בסיסי לשלום אמת בין העמים, אם אכן מישהו באופן אמיתי רוצה שלום (ובשלב זה לא נראה לי שיש מישהו ממנהגינו שיהיה מוכן לשלם מחירי שלום). ואינני משוכנעת שגם זה לא בכוונת מכוון להרוס כל תשתית המאפשרת דיאלוג אמיתי..
      הבעיה היא שאנחנו פשוט לא בשלים עדיין להכיר בדינמיקה של מה שקורה לנו במסע הפרידה הבלתי נראה מכל מה ששיך לדמוקרטיה המהותית, להבדיל מזו הפורמלית.
      עד כאן הגיגי הפסימיים. מה שלומכם - אשמח לשמוע דברים משמחים.
      י.ר. - אנחנו מתרכזים בעבר כי אין לנו בשורה לעתיד, וההצצה אל העתיד די מפחידה. ההתעסקות עם הנוסטלגיה חמימה ולא מחייבת התמודדות עם מציאות אמיתית. נוסטלגיה היא וירטואלית , ויעילה מעין כמוה להכחיש את החדשות הרעות. (עיין ערך "קברט" –ברטולד ברכט וקורט ווייל).חברות ומנהיגים אינם מתמודדים עם העתיד, לא משום שהם לא אינטיליגנטים או טיפשים. כמו בכל שינוי פרדיגמה "הממומחים" הם אלה שיש להם מה להפסיד כאשר פרדיגמה משתנה, והכל חוזר אז לנקודת האפס. ולכן פרדיגמות משתנות רק:1.      על הריסות החלום הנוסטלגי2.      בגרז' ולא במחלקת ה-R&D

      אז אולי גם אנחנו צריכים להמתין בסבלנות (יקרה וכואבת)  להחלפת דור המדבר של ה"פיהררים" (מנהיגים) שלנו, כי בגרז' זה כנראה לא הולך לקרות.

      צ.ט. - קראתי את דבריך הטוענים בעיקרו של דבר שהעיסוק בזכר המתים, בעבר, בתפישה של נקמה וכו' בא על חשבון העיסוק החיובי בעתיד.

      לעניות דעתי, מעבר לרושם ראשוני, אין הכרח שאכן כך - אין כאן הכרח היסטורי ובוודאי אין כאן הכרח לוגי, לא באשר לקבוצת כדורגל מאנגליה ולא באשר למדינת ישראל.
      אינני זוכר אימתי לא עסקו בישראל בזכר העבר. חשוב על שנות ה-60-50 תקופת הילדות והנעורים שלנו: הרי אתוס הקמת המדינה לא היה בעיקרו מכלול אידאולוגי בדבר בניית דבר-מה חדש, אלא אתוס של התחדשות, של "חזרה מן הגלות", "ארץ אבות", "בפעם הראשונה לאחר אלפיים שנות...", "ממלכת ישראל השלישית" (הבטוי של בן גוריון במקור, לא של בגין), וכיו"ב. כך ד.א. הדבר למעשה באתוס הכינון של כל מדינה, גם באתוס הכינון של מדינות שמבחינה היסטורית הן "חדשות" (למשל, ארה"ב או דרום-אפריקה של הלבנים) ולא (רק) "מתחדשות". בכל אופן, בשנות ה-50 וה-60 (לפחות עד לקו פרשת המים המדינית והחברתית של מלחמת 67) - על רקע זכר העבר - היתה גם תפישה איתנה, חיובית, של עתיד. למיטב הבנתי, משפט אייכמן ובעקבותיו העלאת זכר השואה באופן גלוי ומוצהר אל התודעה והעיסוק בעניין זה, לא פגעו בתפישה חיובית של העתיד.
      אני שותף בהחלט לטענתך שאין לנו עכשיו - דהיינו ב-40-30 השנים האחרונות - תפישה חיובית של העתיד, ולדידי הדבר הזה מחריד עד כדי העלאת מחשבות על תהליך התמוססות של המדינה שיביא בסופו של דבר לחורבנה, אבל אני חולק בהחלט על הרושם העולה מדבריך כאילו העיסוק בעבר וכו' הוא הסיבה לכך.
      נ.ב., גם "אוסישקין" רוויה באתוס של עבר, לרבות תפישה של נקמה וכו', ובכל זאת פניה אל העתיד - מזל טוב על הדאבל!

      פרופיל

      yonathan lerner
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון