כמי שמעורב בניהול עמותה שקמה בעקבות אירוע טראומטי, אני מוצא עצמי מהרהר לעתים קרובות בהשפעת העיסוק בעבר על סיכויי ההצלחה בהווה ובעתיד. בהקשר זה הושפעתי מאד מסיפורה של קבוצת הכדורגל ""ליוורפול"" כפי שהוא מתואר בספרו של שאול אדר ""ליוורפול" – כדורגל חיים ומוות". בספר זה התוודעתי לראשונה לעוצמת המשבר שחוו הקבוצה ואוהדיה בעקבות אסון הילסבורו שארע ב15 אפריל  1989 ושבו נהרגו 96 מאוהדי הקבוצה. 

את מירב הפרטים על האסון ניתן למצוא בכתבה של שאול אדר שהתפרסמה לקראת יום השנה העשרים לאסון. מה שמשך את תשומת ליבי היה המתאם השלילי בין העיסוק של אוהדי "ליוורפול" בהנצחה ובבקשת נקמה, לבין ההישגים הספורטיביים של הקבוצה. האוהדים היו עסוקים לא רק בהנצחת קרוביהם וחבריהם, אלא גם בתביעה לצדק ונקם במשטרה ובעיתון "סאן". זאת משום שלמרות שהאסון נגרם על ידי התנהגות רשלנית של מפקדי המשטרה המקומית, האשימה המשטרה, והעיתון "סאן" ביתר שאת, את אוהדי "ליוורפול" באחריות לאסון הנורא. כך, למשל, הוחרם ה"סאן" על ידי האוהדים עד לפני מספר שנים וגם אז לא הורם מסך החרם לכל רוחבו וגובהו. 

אסון הילסבורו שינה את פני הכדורגל האנגלי משום שלאחריו נקבעו כללים ותקנים חדשים לצפיה במשחק והכסף הגדול התחיל לזרום. והנה דווקא "ליוורפול" לא התפנתה להתאים את עצמה לשינוי. וכמו שכותב שאול אדר "ב"ליוורפול" היו עסוקים באבל ובזעם, במנצ'סטר השכנה היו מוכנים לרגע הזה. יונייטד הפכה לענק כלכלי, ממוסחר להפליא (או להחריד) ויצרה פער ניכר מ"ליוורפול". הילסבורו הביא לשינוי הגדול וגם גרם לכך ש"ליוורפול" תנצל אותו בצורה פחות טובה ממתחרותיה." 

בשבוע האחרון שוב חזרתי לסיפור של ""ליוורפול"" אבל בהקשר של חיינו פה. אני מזהה שהצורך שלנו לעסוק במתים רק גובר משנה לשנה. ככל שנוקפות השנים אנחנו מפנים ראשינו לאחור ותובעים צדק ונקם בשמם – החל מהמיליונים שנרצחו בשואה, עבור בהרוגי פעולות הטרור החל מהמאה ה-19 וכלה בחללי צה"ל. כשיום העצמאות מתקרב איננו מסתכלים קדימה אל אתגרי העתיד, אלא חוזרים לעסוק בחללים. העיתונים ואתרי האינטרנט מציגים זאת בברור – סיפורי המתים ממלאים אותם כבר כמה ימים לפני יום הזיכרון עד שלא נשאר מקום לחיים. הסיפור שלנו נעשה יותר ויותר סיפור של מוות. 

"ליוורפול" מדגימה את הצורך של כל קבוצת אנשים למצוא את האיזון המתאים בין עברה לבין עתידה. מי שרוצה להצליח צריך לבנות לעצמו סיפור חיובי. עודף עיסוק בעבר, ובעיקר עיסוק בחיפוש אחרי צדק ונקמה, עלול לגזול תשומות של אנרגיה ועניין מהשגת המטרות העיקריות. אני מכיר את זה מקרוב במסגרת עיסוקיי השונים, והאיזון אפשרי רק אם ראשי הקבוצה, הפורמאליים והלא פורמאליים, מודעים לכך ופועלים לשינוי. גם בהקשר של ישראל השינוי תלוי בראשי הציבור. האם הם ערים לצורך ומוכנים לפעול להשגתו?