כותרות TheMarker >
    ';

    תנוחת כאב

    0

    יבבה המגיחה מן המרחק הנעלם

    11 תגובות   יום חמישי, 30/4/09, 17:51

    דיו אדם / חביבה פדיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009. 102 עמ'.


     

    "בסך הכל שירה היא דבר שמגמגם ברגע שבו מתחייבת זעקה". ('דיו אדם', עמ' 22).

    איך אפשר שלא לגמגם אחרי שורה שכזו? כמה שלא תנסה לתפוס , ללכוד, להעיר, להאיר משהו, בסופו של דבר לעולם תיקטע, תיעצר. אולי תגענה הברות, אולי ישמעו הגאים, אבל הם לעולם יהיו קלושים, מרוטים מנוצותיהם, נושאים בקושי את עצמם עד שלבסוף תאלם. 

    בפתיחת הספר 'שיחות הר"ן', אוסף "שיחות", דברי על-פה, אותן אמר ר' נחמן מברסלב ושנרשמו ברובן על-ידי תלמידו ר' נתן, אומר ר' נחמן:

    "דוד המלך, עליו השלום, אמר "כי אני ידעתי" (תהלים קלה). כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו, ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול. ועל כן אמר: "כי אני ידעתי", אני ידעתי דיקא. כי אי אפשר לספר כלל"

    אולי היה זה ר' נתן עצמו שערך את הספר ואולי מי מתלמידיו, אבל ההחלטה לשבץ את הקטע הזה דווקא בפתיחת ספר השיחות של מורם ורבם היא משמעותית מאד. אולי בכדי להוליך את התלמידים (המאמינים) מהמילה אל עבר הזעקה, מהדיבור אל מה שמעבר לו, נערך הספר דווקא באפן כזה. עובדה היא שבטרם יבואו כל מילותיו של רבי נחמן כדי להתאסף ולשכון בספר, כבר מוטל בהן ספק בכל אותן מילים. הן מגיעות מאוחר, הן מאחרות את הכוונה, הן מגיעות אחרי עיבוד. משהו בהן לעולם מוחטא, מפוספס, לא קולע מספיק.

    לפיכך, קודם כל הצהרה: המילים הן שלד של משהו שאי אפשר לספר אותו, לא לעולם ואפילו לא לעצמך. 

    הפואמה 'דיו אדם' מתעכבת בדין וחשבון ארס-פואטי על הגמגום, על הקושי שבמסירת המילים, בהעברת הזעקות והיבבות.

    "שירה היא זו שנוסעת מֵחֹשֶךְ הדם ואליו ונאלמת כאשר דברים / נכתבים בדיו הדם של אחרים בִּמְצִיאֻיּוֹת מרות התבוננות / בַּזֵּעָה בעקרות בַּלְּבַדִּיּוּת נדמות אז לְשׂבַע מעיק, למותרות, / נהמת הרעב שקורעת את הורידים עוד צופרת אבל קולה / קול ענות חלושה" (שם). 

    כמו ר' נחמן, גם חביבה פדיה מכירה בחוסר האפשרות למסור את מה שמבקש דם האדם לכתוב. כשמגיעות המילים הכתובות בדיו אדם לאחרים, כשהם שומעים אותן, קל וחומר קוראים אותן, הן כבר מושתקות, הרעב, הקור והבדידות נדמים אז לשובע גנדרני, הכאב הופך למותרות שממילא הופכות את הדם למותר. מה שביקש להיות צרחה נשמע כהד. לא יותר. 

    "עגומה כל כך יכולה להיות רק יבבה / המגיחה מן המרחק הנעלם בתוך דומיה של מרחבי ענק / שמודדים בלי מִלִּים את הבדידות שנוצרת בתוך הצפיפות של האהבה הקרובה" (שם, עמ' 19). 

    השירה הזו יכולה להיקרא גם כחוויה פסיכוטית (אני יודע. יותר מדי יצירות נפתרות לאחרונה בביטוי הזה), היא מעלה את הקורא בה כמה דרגות למטה. הרכבת המוזכרת כבר במילה הראשונה שלה, "רכבת המשא שמטענה ים מְפֹרָק מיבבת לתוך הלילה", משרטטת ציר מאוזן שנע לאורך כל הפואמה. אין דבר יותר מאוזן מרכבת. ואותו קו, המסילה עליה היא נוסעת, הוא ציר השתיקה. "בסך הכל שירה היא רכבות קרונות שמתמוטטת על החול הרך והיא הולכת לבלי שוב מתי שהיא רוצה", היא כותבת בהמשך. 

    הדיבור, התמליל וההורקה  יכולים רק בגלל הציר האנכי, שבפואמה הזו מתואר כחלל גדול. הרכבת נוסעת אי-שם במרחבי ענק, מעליה תהו ומתחתיה תהום רבה, בתוך כל מקום ושום-מקום, ברוח, בחושך, בלילות דביקים, בשחור, בבעתה, שהם כולם הציר האנכי הממשמע. רכבת השתיקה היא גם המציאות המשתקת, הזמן שלא נענה לנו, שממשיך למרות הכל, למרות מה שלא הספקנו, למרות ההחמצות, למרות האבדן. אבל אותם המקומות האבודים, הרוח והחושך, הם שכותבים אותה, הם מה שהיא נושאת לפני שהיא מפורקת ושוב נטענת מחדש. מכונות הכתיבה של פעם שנעו מצד לצד ושהיה צריך להחזיר אותם שוב אחורה בתחילת כל שורה, הבינו זאת היטב. 

    ובפואמה אחרת בספר (נוסעת בערב הלבן) אמנם מוזכרים אותם צירים:

    "למה באתי מהמטאפיזי אל הישיר / נפלתי מהציר האנכי אל ציר הָרֺחַב / הייתי מוכרחה לשים קֺדֶם כל את הנשמה על הדף / אחרי זה את הדם / למה באתי מהמטאפיזי אל הישיר / כי המקום שהשארתם לי לא הספיק" (עמ' 84). 

    זו היא, על כן, שירה מהממת. מהממת לא כמדהימה. מהממת כלומר מצמיתה, מקפיאה, משתקת. כל מילה מורגשת כאילו נפסלה והתעצבה בכח רב. מילים עיקשות, שאם הן כתובות זה כי הן התאמצו, כי הכריחו את עצמן לצאת. 

    במסה שכתבה חביבה פדיה על הגמגום ("גם וגם (גמגום)", בתוך כתב העת 'דקה', גיליון 1), היא תיארה את "מצב הלחץ והמלכודת לפני אמירת המילה:

    מיתרי הקול מתכווצים. נוצרת הצרה. אין רווח בין המיתרים. נוצר רווח באמצע המילה. השירה מביאה את הרוח בתנופה אחת גורפת: נולד הדיבור. [...] גמגום מאריך את האוזן להקשיב. דורש אורך רוח. המגמגם חייב להיות סבלן לעצמו. להאריך את אפו עם עצמו בזמן שהדיבור מתארך ומייסר [..]למגמגם יש פצעים פתוחים בתוך המילה. כואב שלא להצליח לדבר רהוט, לסבול מתחושת העילגות ואי-המובנות. אבל כל מום – נמצא בקצה שלו היתרון. אין מגבלה שלא מקושר אליה העומק שאותו היא, ורק היא, מסוגלת לעבד. יצורי אנוש יכולים לעבור ממצב המגבלה למצב היתרון. זהו אחד היתרונות הגבוהים ביותר של המצב האנושי כמלכודת. להתעסק באמנות הקיום". 

    ומילותיה של פדיה הן לחלוטין אמנות הקיום. כיוון שכל מילה נחצבה באומץ ובמאמץ, הרי שהנחרצות, אם ישנה, מכילה בתוכה גם את כל ההיסוס שקדם לכך. זו היא רהיטות של יופי בדיעבד. יהלום שעוד דבוקות בו שכבות עפר, תינוק בשלייתו, שרשרת עם סוגר ומנעול גלויים (אני משתמש בדימויים שמופיעים בתחילת אותה המסה).   

    * 

    לאחרונה, בעקבות משברי אמונה חוזרים ונשנים, אני מהרהר רבות בביטוי "אף על פי כן". לעיתים משמש אותי הביטוי הזה כצירוף מילים מאגי, כמו צופן, קוד או קמע שגורם לי לפעול, להמשיך לנסות. לעיתים קרובות הוא בעצם התשובה היחידה ולפעמים זו היא תשובה מספקת. הפואמה 'דיו אדם' שאני קורא בה כל יום מאז שקניתי את הספר לפני כשבועיים, מתיישבת עם ההלך הזה. שגם אם לעולם לא יבינו, שגם אם לעולם הכוונה לא תוכל להביע את עצמה, שגם אם לעולם לא יצא הכח אל הפועל, הרי שבסוף ישנו אני שבנקודת זמן מסוימת הוא מודע לעצמו באפן ההדוק ביותר. ואת השאר יבין כל אחד לפי איך שהוא משער בליבו.  

    "ויהי בֹּקֶר ויהי ערב. יום אחד

    וזה עובר"

    ('דיו-אדם', עמ' 9).  

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: עלילנד 2009-07-30 18:14:58

      לפעמים שירה היא באמת הפתרון, או כמו שאומרים אצלנו בתנועה- אם היית יכול לתת סיבות לאמונה זה כבר לא היה אמונה (במחשבה שניה זה גם סוג של הסבר לאמונה, והוא אחושילינג ירוד. מתאים לתנועה ולגיל 15 אולי). אז נישאר עם השירה (תרתי:)).

      לא מכיר את ההסבר הזה, באיזה מסדר מדובר?

      תודה עכ"פ. נשאר עם שירה.

        30/7/09 18:14:
      לפעמים שירה היא באמת הפתרון, או כמו שאומרים אצלנו בתנועה- אם היית יכול לתת סיבות לאמונה זה כבר לא היה אמונה (במחשבה שניה זה גם סוג של הסבר לאמונה, והוא אחושילינג ירוד. מתאים לתנועה ולגיל 15 אולי). אז נישאר עם השירה (תרתי:)).

      צטט: סמי.כ 2009-07-26 21:27:15

      תודה על הפוסט, כתוב מעניין..  חביבה פדיה בהחלט דמות מעניינת בתרבות העברית, היא מצליחה להעביר חויות אינטלגנטיות-רגשיות במילים מדויקות ובצורה מדהימה. עד שזה מגיע לנושא הדתי-אמוני. פה אני כבר מתעקש על האקזיסטנציאלים ולא זז ממנו. שוב תודה על הפוסט.

      תודה רבה לך.

      לעניות דעתי ההתעקשות איננה נכונה וכמוה כמו שכנוע מלא ועמוק בדעת בובר על החסידות או בדעת גרשם שלום על החסידות (לדוגמא).

      דבקות במשנה אחת מוחלטת, היא דבקות במרכז ו"האמת" הרי תמיד נמצאת בשוליים.

       

        26/7/09 21:27:
      תודה על הפוסט, כתוב מעניין..  חביבה פדיה בהחלט דמות מעניינת בתרבות העברית, היא מצליחה להעביר חויות אינטלגנטיות-רגשיות במילים מדויקות ובצורה מדהימה. עד שזה מגיע לנושא הדתי-אמוני. פה אני כבר מתעקש על האקזיסטנציאלים ולא זז ממנו. שוב תודה על הפוסט.

      צטט: דה וידי 2009-07-12 15:25:14


      קניתיו. טרם הספיקותי. שמח שקראתיך לפני שאתחיל.

       

      תודה.

      תקרא תקרא.

       

        12/7/09 15:25:


      קניתיו. טרם הספיקותי. שמח שקראתיך לפני שאתחיל.

       

      צטט: מיה.ק. 2009-05-05 10:35:01


      ואף על פי כן...

       

      נוע תנוע.

       

        5/5/09 10:35:

      ואף על פי כן...
        3/5/09 23:48:
      מעניין
        30/4/09 18:31:


      תודה על ההארה הכל כך מרתקת..

       

      שוקי

      זהו פוסט הנוגע רק בקצה הפואמה, ואפילו לא מתקרב כדי לדון בעניינים רבים נוספים שיש בה ובספר כולו.

      הנה לינק לראיון עם חביבה פדיה שנעשה עם יציאת הספר.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל