כותרות TheMarker >
    ';

    הדברים החשובים באמת...

    תמיד אפשר ללמוד/לראות/לקרוא/לחוות עוד משהו בחיים...ואפילו להנות מזה.

    0

    מים שקטים חודרים עמוק

    101 תגובות   יום חמישי, 30/4/09, 21:02

    http://cafe.themarker.com/video/2736893/
       

    פותחת, סוגרת. פותחת, סוגרת.

    כך במשך תקופות שונות בחייה במסעה אחר בחיר לבה. רוב הפעמים לא היתה אפילו מודעת לעניין. היתה זו פעילות אוטומטית של הלב, לא מחושבת. הרצון לשתף, לאהוב ולחוות הכל עם השותף הנכון היה תמיד חזק, ולכן היא לא הסתירה את כמיהתה. לא תמיד כוח הרצון שירת אותה נאמנה, כאילו רוח מנגד הודפת אותה מלהגיע לשם. היא ידעה זאת אך לא אמרה נואש. המגירות שלה הן אוצרותיה האישיים, מהוות חותמת אישיותה. חשיפתן לא מובנת מאליה.   

     

    היא מילאה אותן, את מגירות נפשה.

    גדושות בכל טוב והרבה מטוב לבה. רחשי ליבה שרק הנייר הנסתר ידע על קיומם היו מוצפנים בכתביה. עדיפות ראשונית היתה כמובן להשמיעם באוזני אדם, מול נפש חיה וקרובה אליה, פריט חשוב החסר בחייה כעת. כבר אמרו לה שניים או שלושה גברים שהשקט הפנימי שלה נשמע חזק מאד. "את חודרת עמוק וזה נוגע", לחשו לה בעדינות. רק שהם לא הצליחו לגעת בה.

     

    את הלילות העבירה עם בעלה.

    היתה זו תקופה זמנית של יחד בבודד. רומנטיקה נחשקת נשארה לדמיון בלבד, אהבה הפכה למילה זרה. גוף ונפש כבר לא חברו יחדיו, ישויות נפרדות בזוגיות בלויה. הימים היו כלילות, חסרי תנועה ומשמימים. הדינמיות שהכירה בעצמה אבדה כלא היתה. אישה יפה בפנים, שנדמה כי האהבה פסחה עליה. שרויה בזוגיות אילמת, מכאיבה בשתיקותיה.

     

    היתה לה נוכחות מרשימה.

    שקטה ועדינה, כך אמרו בפניה. מיוחדת במינה, כך חשבו עליה. אלו היו חבריה שידעו את יופיה האמיתי, גם בני מזל שניקרו בדרכה הבחינו בייחודה. והיא, את תדר האהבה האמיתית ביקשה למצוא. בעיתות משבר חולפות, יצאה  מדי פעם לחופשות בחו"ל. אוויר אחר עשה לה טוב ואת עסקיה חיזקה בקשרי עבודה חדשים. לו רק היה לה קשר זוגי טוב שיחזיק אותה.

     

    ימי מעבר חלפו על פניה.

    כשעון המתקתק ומעביר דקותיו, לבה הלם את הימים בלוויית הרגשה עמומה לא מובנת. שעות ארוכות ריחפה בעולמות אחרים בלתי מושגים. תהיות על כישלון נישואיה לא העלו תשובות מספקות, אולי כי כך היה זמנה איתו. מרוץ חרישי סלל את דרכו בתוכה, מתפתל ומאבד את עצמו לדעת. המילים שנרשמו ביומנה האישי הפכו שקופות. תובנות מסויימות היו שם, אך רובן הסתיימו בסימן שאלה. נסיונותיה החוזרים להבין את מצבה הובילו אותה תדיר רק למענה קולי יבש – "את לא שם כעת, אין לך מה להשאיר פה".   

     

    הרבה זמן שהיא כבר לא מחפשת.

    אולי הלב נשחק או שהתקווה פשוט התפוגגה. היא תמיד היתה חזקה, חוסנה הנפשי ליווה אותה כל חייה. אולם משהו בתוכה נסדק, בקע קטן ודק בליבה גדל והתרחב. הוא העמיק מיום ליום, לוקח אותו איתה בשלבים איטיים להכרה שאולי אין עבורה את ה-אחד. התחושה הזו היתה חדשה לה, מנוכרת ומפחידה. היא ניסתה לנער אותה ממנה, את המחשבה הטורדנית שהעיקה וריחפה מעליה כענן שחור. אך מסתבר שגם החזקים ביותר יכולים לעיתים להישבר. האופטימיות הנצחית שלה הסתתרה במקום ללא מוצא, עד שלגמרי נעלמה.

     

    היא כבר לא כאן.

    בעולם אחר, אולי יותר טוב. מי יודע.

    כנראה צריך להיות שם כדי לדעת.

     _ 

     

    את הסיפור לעיל כתבתי בהשראת מקרה התאבדותה של חברתי, לפני מס' שנים. זכרונה שמור לעד.

    דרג את התוכן:

      תגובות (98)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/7/11 18:12:
      יש לך כשרון אדיר הצלחת להעביר את המסר בצורה מעוררת סערת רגשות
        20/3/11 01:55:

      יש תמיד את הרצוי לעומת המצוי וככל שהמרחק ביניהם יקטן תבוא במקביל השלמות הנפשית הכוללת בתוכה את הנגיעות בחדרים הכי אינטימיים שלנו ולגבינו זו תהיה השלמות.אך כאשר רבים החדרים או הציפיות הריחוק מהשלמות גובר ובמקביל ההרגשה של החיפוש האינסופי לאחד שיבא ויגע בכל המקומות האפלים שלנו.

        5/3/11 02:39:

      עצוב. כואב.

        17/11/09 00:59:

      נוגע ,עצוב וכואב . :(

        27/7/09 16:19:

      כל כך מוכר, כל כך כואב.
        29/5/09 22:47:
      שיא היאוש הוא כשכבר אין אמונה בשינוי
      ואז הדרך היא ללא מוצא
        29/5/09 20:17:

      בתוכה היה עצב הרבה יותר עמוק ממה שהיה נראה לעין...
        27/5/09 17:56:
      חזק!!!

      סיפור כואב עד בלי די,

      מוכר לי ממקרה שונה שנתקלתי בו בחיי.

      בו שמה קץ לחייה, נפש רומנטית מעט שונה,

      שנשברה לבסוף, מייד לאחר לידת בנה.

       

       ישנם סביבנו המון אנשים,

       שהחיים עבורם די קשים.

       אם רק נשיב לב, נעצור לרגע להעמיק, להקשיב ולהתבונן,

       נגלה שבכל אחד מאתנו, ישנה היכולת לעזור, לסייע ולגונן.

       

       כל אחד מאתנו חווה בחייו עליות, מורדות ולא מעט משברים,

       אך ישנם מביננו, המתקשים יותר, ללא כוח סבל והנשברים.

       לרובם הגדול ואולי אף לכולם,

       יש בכוחנו לחזקם, לעודדם ו'להשיבם למסלול החיים' בעולם.

       

       משתתף בכאב כל מכריה. 

       יהא זכרה ברוך. 

        23/5/09 20:41:


      מקסים

      חד ומלטף

      רגיש ונוגע.

        23/5/09 19:22:

      כתוב מדהים ומרגש.

      תודה על השיתוף,

      גיא

        23/5/09 18:44:

      "עזה כמוות אהבה" ואני מוסיפה : גם חסרונה... הוא כמוות...כתבת מרגש עד דמעות...לגמרי...לילי
        23/5/09 15:14:

      קראתי כמובטח :)

      כוכב

        23/5/09 14:51:


      את חודרת עמוק וזה נוגע", לחשו לה בעדינות. רק שהם לא הצליחו לגעת בה.

      מכירה את המשפט הזה...

      כמה נוכחות יש לפוסט הזה..

      מפחיד אפילו...

      הראש המשוגע שלי החל לעבוד שעות נוספות ולראות את אשר כתבת בדמיוני שלי...

       

        23/5/09 10:40:


      חזק וקשה

      וכואב, כל כואב..

      והכתיבה המדהימה של הכניסה

      לי את כל העוצמה הזו ישר לתוך הבטן.

       

      ואת,

       שתדעי אהבה ושמחה ואור.

        16/5/09 11:29:

      מעציב, מוריה. וזו חוויה כל כך קשה לאבד חברה שלא עמדה בקצב החיים האלו, ובעיקר בעומס הרגשי.

      מזכיר לי שורות מתוך שיר של שלמה ארצי

      "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה

      השתגעו, התאבדו או הלכו לעזאזל

      בחשיכה, בבית החם, זה קורה"

      נוגע ללב, ואני מתארת כמה היא היתה יכולה לשמוח בידיעה שאת לא שוכחת, כותבת אותה, מקדישה לה ומחיה אותה בזכרונך.

       

      אחזור בהמשך עם כוכב

      שירלי 

        14/5/09 12:55:

      הקושי הנפשי להכיל את עצמך לבד כשאין לך תקווה ואמונה.....הוא כמעט בלתי אפשרי.
      לו רק היה לה בן-זוג שמסוגל להרגיש את מה שעובר עליה.
      לו רק היתה תקשורת טובה ביניהם.
      לו רק היתה מקבלת את התמיכה לה היא נזקקה.
      פוסט כואב.
        12/5/09 19:44:

      יקירתי! עצוב לקרוא זאת.
        11/5/09 18:39:

      צטט: ARMAND 2009-04-30 22:22:49

      זהו מקרה קלאסי שלדעתי שום תגובה לא "ממש עוזרת"

      כי בעצם הקשר שלי הוא איתך ולא "איתה"...

      לצערי הרב גם בעברי יישנו מקרה בערך דומה

      חברה שלי מספרד התחתנה עם בחור לא משהו...(מעולם לא הכרתי אותו - רק מסיפורים של ההורים שלה ושל 2 האחים שלה)

      היא נכנסה לדכאון - גם כן מחוסר באהבה - שהיא חיפשה בטרוף... - נכנסה לרכב - נסעה באמצע הלילה ונתקעה בקיר והפכה לצמח למשך שנים רבות ולבסוף נפטרה...

      יצא לי לבקר אותה פעם אחת בספרד לאחר שהייתה צמח כבר 3 שנים...

      בפעם השנייה כשביקרתי בספרד היא כבר לא הייתה בין החיים וגם לא אימה שטיפלה בה במשך כל השנים בבית...

      קוראים לה JENO ואני כאן את שמה כי איש מהאתר הזה והסובבים אותו לא יזהה במי מדובר לעולם...

      המוזר הוא שאני עדיין זוכר אותה "כרגיל" ועדיין אוהב אותה "כרגיל"

      ואני לא מסוגל להכניס לי לתודעה שהיא התאבדה (או גרמה למותה בחוסר אחריות משווע)

      בכלל - קשה לי לקבל התאבדות

      מלבד זאת - אני חושב שמצב בו אדם אחד אוהב מישהו ואותו "מישהו" אינו מחזיר אהבה - זה לא מצב מדכא

      מצב מדכא בעיניי הינו בו 2 אנשים אוהבים אחד את השני - אבל מכל מיני סיבות הם לא יכולים לממש את אהבתם

      זה דיכאון רצחני לשמו !

      הסיטואצייה שהכי קרובה למה שאת תיארת - הינו סרט שראיתי בצעירותי והשאיר את חותמו לעד - ADEL H

      סרט צרפתי על ביתו של הסופר המינגוואי שהתאהבה אהבת סרק בחייל ובשל אהבתה השתגעה לגמריי...

      לדעתי הסרט הכי טוב שאיי פעם עשתה איזבל אדג'אני

       

       

      ואת מוריה

      מקווה שתדעי רק ימים יפים...

      ומלאים באהבה...

       

      דיכאון רצחני לשמו... אחח כמה אתה צודק.

       

        10/5/09 15:29:

      עצוב.
        9/5/09 13:56:


      סיפור לא קל , במיוחד לחיות אותו בלייב ,

      כתיבה נוגעת ומרגשת ,

      והוא הזכיר לי עד כמה שבעצם ה-למעלה נמצא עמוק עמוק פנימה בתוכינו .

      ועד כמה ש"חיפוש בעולם הזה הוא חיפוש בעולם הבא" - רומי .

      רק שכל אחד נותן משמעות אחרת למילים חיפוש , עולם , הזה , הבא קריצה

      שיהיה רק טוווווווווווווב חיוך

      דיאנה

        5/5/09 23:28:


      לפעמים תמונה שווה יותר מאלף מילים!

      עצוב...ומקסים

        5/5/09 21:54:
      כתבת רגיש ונוגע כהרגלך מוריה. 

       

      איכשהו עד הסוף לא יכולתי לנחש את הסיום. היא לא נשמעה לי כמו מישהי שתתאבד.

      אז אולי, בתוכה היה עצב הרבה יותר עמוק ממה שהיה נראה לעין...

      האם היא באמת בחרה לסיים את חייה מהעדר אהבה? או שאולי מבדידות פנימית

      שלא מצאה לה מזור?

      סביר להניח שאלה השערות של מי שנשאר ואת האמת שלה לקחה איתה לקבר.

       

        5/5/09 20:36:

      נורא יפה. עוד אשוב אלייך עם כוכב.
        4/5/09 23:49:


      "אצלי הכל בסדר,
      היום כבר לא מתים מאהבה." (מילים: שמרית אור)

       

      אז מסתבר שלא,

      כי לא הכל בסדר,

      גם אם נראה שכן.

      ומסתבר שכן,

      כי היום עדיין מתים....

      מאהבה.

      "והכל זה...רק מאהבה". (מאיר בנאי)

      עצוב.

      מרגש.

      עצוב. בעיקר.

      כתבת מקסים.

      כמה מקסים, ככה עצוב.

       

       

        4/5/09 17:40:

      קשה לי היה להגיב לפני יומיים שכיכבתי.

      אני יכולה רק לכתוב ולהגיד שריגשת אותי מאוד והשארת אותי ללא מילים שקראתי אותך.

       

      אוהבת אותך ואת הרגישות שנכרת בכתיבתך ועבודותיך וכישרונך מאוד.

      את אישה מלאה בנשמה ורגישות מיוחדת.

      }{

        4/5/09 11:15:

      *
      כתבת יפה ספור עצוב .

      שלמה

        4/5/09 08:19:

      הלוקחים את חייהם

      משאירים אחריהם הרבה אולי.......

      כתוב מקסים ,כואב ..

       

        4/5/09 07:04:


      נגעת לי בנשמה בדיוק במקום הכי כואב

      כן אני יודעת מה זה להיות שם בשביל..לראות...

      אבל בחוסר יכולת משווע לעזור כי הצד השני

      כבר במצב של חידלון.

      אני יודעת שחיבוק או ניחום כלשהו לא בדיוק

      מה שיעשה לך את זה , אבל מה שבטוח

      שכל זמן שהלב זוכר והיא  נמצאת בתודעה היום יומית

      היא תהייה עדיין "בחיים" אפילו

      שזה אצלך שמור כזכרון מבפנים.

       

      שריאלי

       

       

       

        3/5/09 19:19:

      חזק!!!

      ואת כותבת נפלא,יקירתי...

      חיבוק ענק!

        2/5/09 20:39:


      אוי מוריה צר לי על חברתך

      כתבת מעומק ליבך וריגשת אותי

      החברה שלך בטח הייתה גאה בך מאד את פשוט מקסימהזועף 

        2/5/09 19:42:

      השתיקה הזועמת לעיתים מסתירה בתוכה כאב רב שאינו נגלה לעין

      אל  לך להאשים את עצמך 

      למרות שאין זה קל ופשוט 

       

      עצוב........

       

      יהי זכרה ברוך

        1/5/09 23:15:


      פוסט עצוב ומרגש, כתבת את זה בעוצמות שונות של הרגשה, כמו מים שמחלחלים באדמה רדודה או באדמה קשה.

      לגבי ההתאבדות לא תמיד אנחנו יודעים את הסיבות ,הדברים מורכבים ,ידוע שנפש האדם מורכבת,

       מאמינים אומרים "נסתרות דרכי האל".

      היה אדם בשם אנדרי דה מונטרלאן שאמר:

      "התאבדות היא הפעולה האחרונה של אדם שבאמצעותו הוא מוכיח כי שלט בחייו"

      צר לי על חברתך שאינה עימנו עוד.

       תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.

       

        1/5/09 22:26:


      מוריה!

       

      כול מקרה של התאבדות גורם לעצב ותחושת החמצה של מה היה יכול להיות אילו.....

      זה מסוג הסיפורים שאין בו אשמים ואין גם הרבה מה לומר כי זה הכול יהיה בדיעבד.....

      הלבד לא חייב להיות בודד.

      הכול עניין של בחירה לאן אתה בוחר לקחת את זה ואההסתכלות שלך על החיים..

      גם אם חיים בשניים וכול אחד לחוד...

      גם אם נמצאים במצב של לבד.

      יש כול כך הרבה דברים שאפשר להעשיר את עצמך לצמוח ולגדול אליו  גם מהמקום הזה.

      אני חושבת שבחיים זה קודם כול אתה עם עצמך ומה שאתה בונה גודל וצומח אליו כאן טמון האושר האמיתי והסיפוק מהחיים.

      ואחר כך זה האנטראקציות שאתה יוצר לעצמך עם אנשים או בזוגיות.

      מזוגיות לא מוצלחת או חברות שלא טובה לנו תמיד אפשר ללכת.

      הכמיהה למצוא את האושר אצל מושא אהבתינו היא לדעתי לא נכונה.

      או הכמיהה שמישהו אחר יהפוך אותנו למאושרים.

      האחריות לצורת חיינו היא רק בידנו.

      וחבל חבל על כול אדם שהיה לו קשה להתמודד עם קשיי החיים ובחר אחרת.

      אני כאם חד הורית לשתי בנות תמיד אמרתי להן שהחיים הם לא פיקניק ויש קשיים ומתמודדים כי רק ממקום של קושי צומחים ,מתחשלים  וגדלים.

      עצוב לי הסיפור של חברתך...עצוב מאוד.

      חלי בן דוד

       

       

        1/5/09 21:52:

      צטט: ARMAND 2009-04-30 22:22:49

      זהו מקרה קלאסי שלדעתי שום תגובה לא "ממש עוזרת"

      כי בעצם הקשר שלי הוא איתך ולא "איתה"...

      לצערי הרב גם בעברי יישנו מקרה בערך דומה

      חברה שלי מספרד התחתנה עם בחור לא משהו...(מעולם לא הכרתי אותו - רק מסיפורים של ההורים שלה ושל 2 האחים שלה)

      היא נכנסה לדכאון - גם כן מחוסר באהבה - שהיא חיפשה בטרוף... - נכנסה לרכב - נסעה באמצע הלילה ונתקעה בקיר והפכה לצמח למשך שנים רבות ולבסוף נפטרה...

      יצא לי לבקר אותה פעם אחת בספרד לאחר שהייתה צמח כבר 3 שנים...

      בפעם השנייה כשביקרתי בספרד היא כבר לא הייתה בין החיים וגם לא אימה שטיפלה בה במשך כל השנים בבית...

      קוראים לה JENO ואני כאן את שמה כי איש מהאתר הזה והסובבים אותו לא יזהה במי מדובר לעולם...

      המוזר הוא שאני עדיין זוכר אותה "כרגיל" ועדיין אוהב אותה "כרגיל"

      ואני לא מסוגל להכניס לי לתודעה שהיא התאבדה (או גרמה למותה בחוסר אחריות משווע)

      בכלל - קשה לי לקבל התאבדות

      מלבד זאת - אני חושב שמצב בו אדם אחד אוהב מישהו ואותו "מישהו" אינו מחזיר אהבה - זה לא מצב מדכא

      מצב מדכא בעיניי הינו בו 2 אנשים אוהבים אחד את השני - אבל מכל מיני סיבות הם לא יכולים לממש את אהבתם

      זה דיכאון רצחני לשמו !

      הסיטואצייה שהכי קרובה למה שאת תיארת - הינו סרט שראיתי בצעירותי והשאיר את חותמו לעד - ADEL H

      סרט צרפתי על ביתו של הסופר המינגוואי שהתאהבה אהבת סרק בחייל ובשל אהבתה השתגעה לגמריי...

      לדעתי הסרט הכי טוב שאיי פעם עשתה איזבל אדג'אני

       

       

      ואת מוריה

      מקווה שתדעי רק ימים יפים...

      ומלאים באהבה...

      צודק ארמנד

      אין כל כך מה לומר במקרים כאלו

      שני הסיפורים כואבים

      ואהבה לא ממומשת קיימת בצורה מאד חזקה בסיפור אנקת גבהים

      ספר וסרט אשר השאירו עלי רושם מאד חזק.

      אני לא חושבת שכדאי להתאבד בגלל אהבה נכזבת

      אבל מי אני שאשפוט?

      לא ממש יודעת איך להגיב אבל אולי חיבוק יעזור?

      איריס

       

       

        1/5/09 19:19:

      כיון שאנחנו לא מכירות זו את זו אני קוראת את הכתוב קודם כל כיצירה ספרותית. וככזו היא כתובה נפלא, חזק, רגיש ונוגע.

      ואז אני מבינה, בסוף, שמדובר בשיקוף עולמה של חברתך, שאבדה לך, וזה הופך לעוד הרבה יותר חזק ונוגע. מתוך הביטוי המדויק והאמין כל כך שלך את עולמה, אני בטוחה שהיית קרובה אליה ככל שיכולת. ועדיין ברור ומובן שלא יכולת למנוע את ייאושה ואת הויתור שלה על החיים.

        1/5/09 17:49:


      אין לי מה להגיד. ליהדות יש עמדה מאוד ברורה כלפי מתאבדים.

      את חברה נאמנה, זה יש לומר!

      *

      אלומה

        1/5/09 17:47:

      שווה לחכות לסיפורייך..
        1/5/09 17:46:


      חזרתי וכיכבתי.

      שבת מופלאה שתהיה לך מוריה.

        1/5/09 17:24:

      מבין ללבך, גם אני איבדתי חבר בנסיבות דומות.
        1/5/09 16:52:


      מוריה היקרה,

      רקוויאם עצוב, יפה ונוגע.

      מעלה שאלות וסוגיות רבות, שהמענה עליהן חמקמק ונתון לוויכוחים ופרשנויות: התאבדות בעקבות אהבה (או שמא אי אהבה)? האם אכן אדם נוטל את חייו שלו, עם כל הכרוך והמשתמע מכך, בגלל איזשהו וואקום בחייו, שבהכרח קשור לאדם אחר? ויש כאלו שבכלל יטענו כי התאבדויות קשורות למשתנים כגון גנטיקה או מבנה אישיות, שמכיל בתוכו את "הרצון" הזה מיום הוולדו של אותו אדם...

      כך או אחרת, כתבת דרך הספקטרום של הלב, ולא דרך הרציו שמחפש תשובות לוגיות. מקווה שלפחות עבור עצמך מצאת קצת שלווה ונחמה אחרי שהוצאת את הדברים ממעמקי מגירות הנפש והזכרון אל הדף הווירטואלי.

      שלך,

      דינה

        1/5/09 16:37:

      שלעולם לא נעמוד בניסיון הזה, משני הצדדים.

      חבל מאד שלא היה שום נפש חיה שנתן משמעות לחיים ובפרט שלה.

       

      עת להרפות. 

        1/5/09 16:26:

      נראה שמנקודת מבטך תלית את רוב קשייה ומאוביה של חברתך בזוגיות לא טובה...

      ואני שואל- האם אדם יכול או צריך לתלות את כל אושרו ועולמו באלמנט אחד של החיים? האם זהו לא מתכון לכשלון מלכתחילה?

      *

      אורי

        1/5/09 16:17:

      עצוב.

      אף אחד לא יכול, לא היה יכול, לחשוב כמוה. להרגיש כמוה.

        1/5/09 15:31:
      הלוואי והיה אפשר להניא אותה מכך. יעל
        1/5/09 14:29:
      עצובים המקרים הללו, כאלה שאין באמת מה לומר עליהם...זה לא ינחם...אבל חיבוק ....
        1/5/09 14:22:


      עצוב , עצוב עצוב!

       

      יותר מכל עצוב שישנם עוד אנשים הנמצאים בדרך למקום ההוא ואין אפשרות ממש לתקשר אתם או להיטיב במשהו את מצבם, למרות שמנסים לעשות ככל האפשר.זועף  

       

      כרוניקה של מוות ידוע מראש.

       

      ואת, כותבת בצורה מדהימה ומרגשת

       

      שי

        1/5/09 13:56:


      יקירתי,

      התעלית על עצמך שוב...

      את מעניקה עוצמה למילים.

      השורה הבאה עשתה לי צמרמורת:

        

      נסיונותיה החוזרים להבין את מצבה הובילו אותה תדיר רק למענה קולי יבש – "את לא שם כעת, אין לך מה להשאיר פה".  

       

       

       

        1/5/09 13:43:


      עצוב

      שיש אנשים שצורחים HELP

      ואף אחד לא שומע אותם

      ולפעמים מאוחר מדי....

       

        1/5/09 13:33:

      אולי הלב נשחק או שהתקווה פשוט התפוגגה. היא תמיד היתה חזקה, חוסנה הנפשי ליווה אותה כל חייה. אולם משהו בתוכה נסדק, בקע קטן ודק בליבה גדל והתרחב. הוא העמיק מיום ליום, לוקח אותו איתה בשלבים איטיים להכרה שאולי אין עבורה את ה-

      אין לי מילים יותר.עצובה איתך על לכתה

       

        1/5/09 13:27:
      חזק ומצמרר
        1/5/09 13:00:

      תודה
        1/5/09 12:07:

      הופך את המעיים

      עצוב כואב

      יהי זכרה ברוך

      חיבוק לך יקרתי


      נוגע ללב, ומרגש עד דמעות וזו הסיבה שלא השלמתי את הקריאה.

      אשלים בחלקים.

      עצוב.

       

      יהא זכרה ברוך ונשמתה צרורה בצרור החיים

       (  וזה למרות שהמאמינים טוענים שמי שלוקח את חייו במו ידיו, אין מקומו בגן העדן ).

        1/5/09 10:25:

      מוריה יקרה ומיוחדת,

      ===

      כבר כתבו הרבה כאן לפני.

      הרבה דברים נכונים, יפים, עמוקים.

      ===

      ראשית, את עצמך מיוחדת וייחודית.

      דרך כתיבתך - כישרון שלא יסולא בפז,

      את מצליחה להעביר את התחושות,

      בצורה כל כך אמיתית וחזקה.

      ===

      אני מבינה כמה היה ועדיין קשה לך,

      עם מה שאירע.

      זה מסוג הדברים המטלטלים טלטלה חזקה,

      כשזה קורה לחברה קרובה.

      ===

      כתבת בסוף:

       אולי הלב נשחק או שהתקווה פשוט התפוגגה. היא תמיד היתה חזקה, חוסנה הנפשי ליווה אותה כל חייה. אולם משהו בתוכה נסדק, בקע קטן ודק בליבה גדל והתרחב. הוא העמיק מיום ליום, לוקח אותו איתה בשלבים איטיים להכרה שאולי אין עבורה את ה-אחד. התחושה הזו היתה חדשה לה, מנוכרת ומפחידה. היא ניסתה לנער אותה ממנה, את המחשבה הטורדנית שהעיקה וריחפה מעליה כענן שחור. אך מסתבר שגם החזקים ביותר יכולים לעיתים להישבר. האופטימיות הנצחית שלה הסתתרה במקום ללא מוצא, עד שלגמרי נעלמה. 


      ===

      זה נכון, וזה קרה לאותה חברה.

      אנחנו צריכים לחזק את עצמנו גם בעיתות משבר,

      כי לכל אחד יש את "התיק שלו".

      לזכור פרופורציות,

      לבנות את עצמנו לא רק בהקשר של

      רומנטיות וזוגיות.

      לבנות את עצמנו, את "האני שלי".

      ===

      נשיקות וחיבוק חזק לך,

      שלך - שרי

       

        1/5/09 08:08:


      דברים היוצאים מהלב, נכנסים אל הלב.

      כתיבה נוגעת ומרגשת.

        1/5/09 08:05:


      כואב לקרוא ולחוש את הכאב.

      הסיומת חזקה מאוד.

      אני אישית חושב שהבחירה של כל אחד בליבו ובידיו.

      חזקי והתחזקי.

        1/5/09 08:03:

      כואב ...

      תמיד אנחנו כחברים

      מתלבטים

      האם היו סימנים ולא הבחנו

      ואם כן האם היינו יכולים לעזור..ולמנוע ?

      צריך להיות שם בשביל להבין

      ולא חייבים להגיע למעלה בשביל זה

      הלמעלה זה כאן...

      רשימה קשה

      וכל תגובה לא תשנה את העובדה...

      לכן פשוט מחזק

      יהי זיכרה ברוך !

       

        1/5/09 08:01:

      נסתרות דרכי האל...

      צימררת אותי ברשומה זו.

      מחבקת אותך.עצוב לי מאד.

        1/5/09 07:43:


      היטבת לתאר את המצב אליו יכולים להגיע אותם חזקים אופטימים ואלו

      שלא ניתן לראות את הסדק הנפער בתוכם.

       

       

      צר לי על הדרך שבחרה לסיים את חייה.

       

      *

       

        1/5/09 07:26:

      מילותיך מגיעות נוגעות

      ומעוררות את החמלה

        1/5/09 07:03:


      קראתי ודמעתי,

       

      נגעת לי בנשמה

       

      שיא השבריריות והרגישות.

        1/5/09 06:58:


      חברתי היקרה והאהובה,

      כואב מאוד לשמוע את אשר קרה.....זה עצוב מאוד ...הפרידה קשה

      וקשה אף יותר גם כשהזמן עובר...את רגישה כותבת נפלא אני מאוד מחוברת לכתיבה הנפלאה שלך כי הכל יוצא מתוך הלב .....

      שתדעי מהיום והלאה רק שמחה בחייך עם הרבה אהבה בריאות ופשוט להיות מאושרת בכל.....

      שלא תדעי יותר צער ....ותדעי רק שמחה....

      אני מאחלת לך שבת קסומה ........

      באהבה רבה .....ציקיבואי

        1/5/09 06:25:
      כתבת כמו שרק את יודעת להביע ולתאר מציאות ...
        1/5/09 02:16:


      עצוב ומרגש.

       

       

        1/5/09 01:53:

      היא כבר לא כאן.

      בעולם אחר, אולי יותר טוב. מי יודע.

      כנראה צריך להיות שם כדי לדעת.

       

       

      ת.נ.צ.ב.ה.

      היא כבר לא כאן.

      בעולם אחר,  יותר טוב.

      ואת כאן, יש לך עוד דרך...

      היא בטח מלווה, מתבוננת, מחייכת ...

        1/5/09 00:50:


      ראשית,יהיה זכרה ברוך.

      פירסמתי פוסט על אבא של חברה טובה שלי שהתאבד,וניסיתי להבין האם מדובר באומץ עילאי או ב"הרמת ידים"...

      רק לאלוהים פתרונים יקירתי.

      כתבת נפלא ומרגש.

        1/5/09 00:43:


      עצוב.

      חיבוק!

        1/5/09 00:32:

      ממש לא במוד לקרוא על זה מספיק אבלות משלי, תהי נשמתה עדן,

       

      לך ממני שתתחזקי ואמצי!

        1/5/09 00:30:


      כואב כואב כואב....

      כתיבתך חזקה מאד !!!

       

      ונוגעת ללב !!!!

        1/5/09 00:18:


      איזה יפה תארת את הסדק הזה שנפער למקום אינסופי.

      זה עצוב, לצערי מוכר מאוד, חבר מאוד יקר לי התאבד לפני שנתיים וחצי. ואני הבנתי אותו לגמרי.

      :)

        1/5/09 00:16:

      עצוב...

      והכתיבה שלך מעולה. 

        1/5/09 00:04:

      זועף
        1/5/09 00:00:

      וואו מוריה, הכתיבה שלך כל כך מרגשת.

      כואב לי על חברתך שלא מצאה מנוח לנפשה.

      אני משערת שכל אחד בשלב זה או אחר, רצה למות אבל להגיע למצב שבו אתה מתכנן את זה, מתכוון לזה ועושה את זה...

      יהי  זכרה ברוך.

       

        30/4/09 23:53:

      אכן חזק מאוד מוריה

      להתאבד . . .לא מבין אבל לא שופט

       

        30/4/09 23:48:

      צטט: ARMAND 2009-04-30 22:22:49

      זהו מקרה קלאסי שלדעתי שום תגובה לא "ממש עוזרת"

      כי בעצם הקשר שלי הוא איתך ולא "איתה"...

      לצערי הרב גם בעברי יישנו מקרה בערך דומה

      חברה שלי מספרד התחתנה עם בחור לא משהו...(מעולם לא הכרתי אותו - רק מסיפורים של ההורים שלה ושל 2 האחים שלה)

      היא נכנסה לדכאון - גם כן מחוסר באהבה - שהיא חיפשה בטרוף... - נכנסה לרכב - נסעה באמצע הלילה ונתקעה בקיר והפכה לצמח למשך שנים רבות ולבסוף נפטרה...

      יצא לי לבקר אותה פעם אחת בספרד לאחר שהייתה צמח כבר 3 שנים...

      בפעם השנייה כשביקרתי בספרד היא כבר לא הייתה בין החיים וגם לא אימה שטיפלה בה במשך כל השנים בבית...

      קוראים לה JENO ואני כאן את שמה כי איש מהאתר הזה והסובבים אותו לא יזהה במי מדובר לעולם...

      המוזר הוא שאני עדיין זוכר אותה "כרגיל" ועדיין אוהב אותה "כרגיל"

      ואני לא מסוגל להכניס לי לתודעה שהיא התאבדה (או גרמה למותה בחוסר אחריות משווע)

      בכלל - קשה לי לקבל התאבדות

      מלבד זאת - אני חושב שמצב בו אדם אחד אוהב מישהו ואותו "מישהו" אינו מחזיר אהבה - זה לא מצב מדכא

      מצב מדכא בעיניי הינו בו 2 אנשים אוהבים אחד את השני - אבל מכל מיני סיבות הם לא יכולים לממש את אהבתם

      זה דיכאון רצחני לשמו !

      הסיטואצייה שהכי קרובה למה שאת תיארת - הינו סרט שראיתי בצעירותי והשאיר את חותמו לעד - ADEL H

      סרט צרפתי על ביתו של הסופר המינגוואי שהתאהבה אהבת סרק בחייל ובשל אהבתה השתגעה לגמריי...

      לדעתי הסרט הכי טוב שאיי פעם עשתה איזבל אדג'אני

       

       

      ואת מוריה

      מקווה שתדעי רק ימים יפים...

      ומלאים באהבה...

      את הסרט החזק הזה ראיתי כמה מפעמים ורישמו נשאר בי

      ואולי השפיע על חיי - אהבה שהיא כל כך חזקה עד שיגעון.

       

      מעבר לכך,

      התחושה שלי שבחירה לקחת חיים (של עצמך)

      היא רגע לא שקול,

      ברגע אחר יתכן שהיתה מחליטה אחרת.

       

      רק קבלת הניתן ולדעת להכיל (גם את הכאב)

      יכולים לסלול דרך אחרת.

       

        30/4/09 23:48:

      יש נפשות עדינות שלא יכולות להתמודד עם קשיי החיים

      כזאת היתה חברתך זיכרונה לברכה

      עצוב ונוגע...

        30/4/09 23:45:

      עצוב מאוד.

       

        30/4/09 23:39:

      מוריה יקירתי..

      צר לי מאוד על חברתך ..

      לעיתים כאשר נוצר סדק עמוק פנימה , מתכנסים ועוטים מעין שריון

      כדי למנוע מאנשים אחרים לחדור לנסות לעזור

      כמה חבל שזה נגמר כך

      עצוב

      אם את זוכרת אותה אז לבטח היא יודעת זאת!

      מזי

        30/4/09 23:39:


      יש פה תסכול גדול.

      ועצב. 

      קשה לעזור לאנשים כאלו

      יש אנשים "חזקים", שקטים ומופנמים

      שלפעמים מסרבים לתת לאחרים לעזור להם.

      גם מול הקרובים להם ביותר הם מתעטפים בחומות של הגנה

      ומשדרים 

      ש"אצלי הכל בסדר...שטויות..הכל קטן עלי"

      הם רוצים לצעוק אבל מחניקים את הצעקה

      עולמם הפנימי קרוע וסדוק אבל הם לא ירשו לעצמם להיחשף.

       

      יש פה תסכול גדול

      כי אנחנו, אלו שממש ממש אוהבים אותם,

      שואלים את עצמנו - איך לא ידענו, איך לא זיהנו, למה...

      הרבה למה והמון סימני שאלה

      ולא תמיד נמצא את התשובות 

       

      לפעמים חומות גדולות לא אוהבות להראות את הסדקים הפנימיים

      שלהן.

       

      ככה הן.

      חומות.

       

       

        30/4/09 23:35:

      כתבת מאוד יפה וגם מאוד עצוב.

      לא תמיד אנחנו יודעים מה היו הסיבות.

      אנחנו רוצים להבין ע"ס פיסות מידע, על סמך שיחות נפש שניהלנו איתם, ע"ס הידע שלנו, ההסטוריה המשותפת.

      לעולם לא נוכל לדעת בודאות למה הם עשו את זה. כל שנותר הוא לקוות שנשמתם המיוסרת

      נחה במקום שלו, עטופה באהבה.

        30/4/09 23:33:

      על אישה מקסימה כתבת

      על תשוקותיה

      על דבר אחד שהיה חסר לה -אהבה

      עצוב שאינה ממומשת

      עצוב שבעתיים כשהיא מובילה לחידלון הלב שתיארת.

      חיבוקקקק לך מוריה אהובה

        30/4/09 23:29:

      עשה לי עצוב ....בוכה
        30/4/09 23:23:

      מורגש שהיא חסרה לך

      והשאלה מנקרת בך איך מתי ולמה ?

      כתבתי פוסט על זה הנושא -"דע לך "

      ניסיתי גם אני לתהות כיצד קורה שברגע מסוים האדם מרגיש הכי בודד ומיותר בעולם 

      ושוב תפילתי שהלוואי שבכל רגע כל אדם ירגיש שאינו לבד שכולנו מחוברים יחד וערבים זה לזה 

      כתיבתך מרגשת מאוד -מור 

       

      אך מסתבר שגם החזקים ביותר יכולים לעיתים להישבר. האופטימיות הנצחית שלה הסתתרה במקום ללא מוצא, עד שלגמרי נעלמה.  

        30/4/09 23:18:


      באמצעות המילים העברת בי חוויה מרגשת.

      תזכרי אותה לטובה כי זה מה שנשאר בסוף - הזכרונות הטובים.

        30/4/09 23:00:


      מוריה - כמה עמוק העצב בסיפור הזה - עצב שהופך בסופו ליאוש.

       

      אבל - לא זו הדרך. אסור לאבד תקווה. האהבה האמיתית - תמיד יכולה להופיע, פתאום, במפתיע.

       

      מצאת דרך יפה להנציח את זכרון חברתך.

        30/4/09 22:57:

      כתבת מדהים כה מרגש

      חיבוק ענק לך אישה מדהימה.

            *

        30/4/09 22:53:

      וציוותה עלינו את 'הנאמנות לעצמנו' במותה!

       

      תודה!

        30/4/09 22:49:

      חוסר אהבה - הורג. מקווה ששם , איפשהוא - הגיעה אל הרוגע.

      (תודה שהזמנת)

        30/4/09 22:43:
      ): עצוב
        30/4/09 22:41:


      כואב כואב כואב !!!

      כל כך כואב שבמחשבה נאמר "איך לא יכולתי להיות שם עבורה" ?

      כיצד העומדים בצד אם במחדל או במעש לא עשו דבר חרף שראו או ידעו

      רבות מחשבות ופתרון איין כאשר נסתם הגולל.

      עצוב עצוב עצוב...

       

       

      נוטים להפריז מאוד בערכן של התאהבויות. התאהבויות מכילות ארבעים וחמישה אחוז פחד מדחייה,
      וארבעים וחמישה אחוזים תקווה מטורפת שהפעם יהיה הפחד הזה לשווא,
      נוסף לעשרה אחוזים צנועים של תחושה רפה של האפשרות לאהבה. אני כבר לא מתאהבת.
      כשם שכבר איני לוקה בקדחת האביב. אבל כל אחד עלול כמובן להתקף באהבה...
      אני רואה באופן צלול מידי כדי להתאהב. התאהבות היא סוג של מחלת נפש, ממשפחת השנאה,
      הקור, הטינה, השיכרון, ההתאבדות.
      - פטר הוג
        30/4/09 22:35:

      מאוד מאוד עצוב

      מחזיר אותי למקומות נוראיים

        30/4/09 22:34:


      אין לבד יותר מאשר הלבד בתוך ה"ביחד" ,

       

      התחושה הזו, שיכולת להיות עם מישהו שאוהב אותך באמת, בלי תנאים,

      עם כל הקסם שאופף אהבה כזו,

      ושהוא נמצא אי שם, אוהה, כמה שזה מתסכל,

       

      אני יודע,

       

      יהי זכרה ברוך.

        30/4/09 22:33:

      עצוב..

      חיבוק.

        30/4/09 22:26:

      אין סבוך יותר ממסתרי הנפש.

      גם מה שנראה חזק לעיתים בא ממקום של חולשה.

      גם אמירות אופטימיות לעיתים קשורות לאוטוסוגסטיה.

      אך ברגע שאדם מרגיש שהוא התרוקן לחלוטין,ומה שממלא אותו זו חוסר תקווה

      ונשמטת תחושת החיים ואין תקווה לטוב יותר

      ולאף פעם לא ברור כמה זמן נמשכת הרגשה כזאת

       

      זה הרגע שקל מאוד לעבור לעולם אחר.

      זר לא ישפוט חולשה.

      וקדושת חיי אדם היא בידיו בלבד

      אם אינו יכול לשאת זאת.אז גאולתו במוות.

      זה קשה לסובבים אך לבוחר למות זו הקלה.

      צריך להבין את מהות הדיכאון

      כדי להבין למה אדם אינו יכול

      להאחז בחיים עם חוויה כזאת

      וראי בהקלה שהיתה לה את נחמתך.נשיקה


      אולי, כדי לעשות שהדברים יהיו קלים יותר,

      כדאי לחשוב תמיד ולזכור שכל חולף, משתנה,

       שום מצב לא נשאר קבוע, גם תקופות קשות...

      *

        30/4/09 21:38:

      חזק מאוד...

      כתוב רגיש ונוגע ...

      שווה חיבוק

      וכוכב ענק..

      *

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      mור
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      בקרו אותי גם בפייסבוק

      עדכוניישנס