במילאנו כולם מתהלכים בשניים. זה ידוע.
איפה שלא מסתכלים, זוגות. במטרו, במסעדות, בחנויות, במדרחוב, בבתי הקפה, בפנאטריה, על המדרגות בכיכר, בתור לסרט, בתערוכה , בכל מקום. אוחזים ידיים, מפטפטים, מצחקקים ומפלרטטים, מתחבקים ומתנשקים, משוחחים או סתם שותקים. אבל ביחד.
הוא תומך בה בעדינות, במרפק, במורד המדרגות, ונושא את התיק הקטן האלגאנטי שלה. והנה הם עומדים בקרון לידי במטרו - היא על עקבים דקים, מחבקת אותו, נשענת עליו וידיה תחובות עמוק בתוך כיסי הג'ינס שלו מאחור. מתחיל לרדת גשם והוא עוטף את כתפיה בזרועו, וביד השנייה מחזיק מטריה מעל ראשיהם. ובשולחן לידי היא חותכת את הפיצה למשולשים ובחיוך מקרבת את הצלחת אליו. יד ביד הם חוצים את הפיאצה בריצה אל אחת הג'לטריות. בצד, ליד מדרגות הכניסה לתחנת הרכבת, הם ישנים כפיות בתוך שק שינה. ואלה מחזיקים ידיים מול חלון ראווה של חנות תכשיטים ומפנטזים בקולי קולות. יוצאים ממונית בפינת הרחוב ונעלמים חבוקים בתוך בנין עתיק. וגם עומדים תחת אחד הפנסים בפארק ומתרפקים אחד על השני.
החיים במילאנו הם בשניים. ואני מתבוננת בהם ומחייכת.
אבל מחר אני חותכת לרומא.... |