| זהו אפריל, הנה אתה עוזב. לא מכל חודש אני נפרד כך, אפריל. שתדע. אבל כשאתה עוזב נוצרת מעין תוגה מסוימת. לרבים אחרים דווקא הסתיו הוא שמביא עמו תוגה אבל אני נמנה עם אלו המברכים את ספטמבר לשלום בעליצות. וממך נפרדים בעצבות. כי בכל זאת אתה מסמל, לפחות בעיני אחדים מאתנו, את שאריות שלטונו של אדון החורף. הרי תמיד תביא עמך את גשמי הברכה האחרונים. ותמיד אלו יהיו הגשמים המתוקים מכולם. החורף הזה שנגמר היה חורף שלאחר מלחמה ודומה שניסה הוא לשטוף את פצעיה. את אדמתה החרוכה. את יערותיה המפויחים. את הזכרון המר. ובכל זאת, חורף נעים הוא היה. אולי בגלל השקט שבו. אבל בל נטעה בבקשה, שהרי גם הקיץ הארוך מבורך הוא. שהרי לפעמים אין דבר נעים יותר לנפש בודדה ממראהו של שדה יבש ועזוב. ומקולות הצרצרים הנשמעים למרחוק בשעת שקיעה אדמונית ויוקדת. מישהי מאוד יקרה לליבי כתבה לי פעם ובקשה ממני שלא אתעצב, גם אם אראה שדות ירוקים שהתייבשו והצהיבו. ובכל זאת אפרד ממך, אפריל יקר, בעצבות. כן, מסוימת... להתראות לך, אפריל. עד לפעם הבאה 30 באפריל 2007 |