כותרות TheMarker >
    ';
    0

    עוד 30 שנה כאלה

    0 תגובות   יום שישי , 1/5/09, 00:03

     

    הארץ

    22/03/09   

    מאת צבי בראל

     

    על השלום בין ישראל למצרים קשה לומר "איך הזמן עובר מהר כשנהנים". השבוע יצוינו 30 שנה לחתימת הסכם השלום, ומצרים היא עדיין מדינה חשודה. את מבחן "שלום התיירות" היא לא חצתה מעולם, המוני מטיילים מצרים לא באו לנפוש בחופי תל אביב. סופרים ישראלים לא מופיעים ביריד הספרים המצרי, בניין השגרירות הישראלית בקהיר מנוטר היטב, לא רק על ידי המודיעין המצרי כי אם גם על ידי אינטלקטואלים, עיתונאים וצלמים מצרים, המוכנים בכל רגע לאתר "מרגל" מצרי שהבקיע אל הבניין הנצור וביקש ויזה לישראל. אגודות מקצועיות אוסרות על חבריהן לבקר בישראל, וכשחבר פרלמנט מצרי רוצה להעליב את עמיתו הוא אומר לו, "אפילו הישראלים לא היו עושים את מה שאתה עושה".

    אבל זהו שלום שנבנה מראשיתו לא על אהבה, אלא על סיסמה שהיתה ונשארה חשובה כל כך לישראל:

    "No More War No More Bloodshed ". שלום נקי לא רק ממלחמה, אלא גם מאיומי מלחמה. מנהיגת העולם הערבי, שנקלעה בעטיו לבידוד ערבי, המשיכה לקיים יחסים דיפלומטיים גם כשישראל כבשה מדינה ערבית אחרת, את לבנון, כשהרגה ופצעה אלפי פלסטינים והרסה מאות בתים בשלושת עשורי השלום, כששר החוץ המיועד שלה, אביגדור ליברמן, הציע להפציץ את סכר אסואן, וכשממשלתה יצאה למלחמה בעזה.

    אפשר רק לשער כיצד ישראל היתה מגיבה אילו מדינה כלשהי בעולם היתה פוגעת בבני העם היהודי ולו בחלק העשירי מכפי שישראל פגעה בפלסטינים. ואחרי כל אלה מצרים עדיין מכתירה את אנואר סאדאת בתואר "גיבור המלחמה והשלום", והנשיא מובארק ממשיך לאתגר מנהיגים ערבים קיצוניים בביטוי "מי שרוצה לעשות מלחמה נגד ישראל שיואיל לעשות זאת משטחו".

    מצרים, בהחלטה אסטרטגית, היא מחוץ למשחק הזה. נכון, שגריר מצרים אולי לא ישתתף בטקס לרגל 30 שנה להסכם משום שליברמן עומד להיות שר החוץ, ובמצרים עצמה מעדיפים לחגוג את ניצחון מלחמת אוקטובר ולא את יום החתימה, אבל מדינה זו היא עדיין המגרש היחיד שבו נפגשו עד כמעט נגיעה ראש השב"כ וראש הזרוע הצבאית של חמאס.

    קר או חם, זהו שלום מוצלח יותר מזה שקיים בין הודו לפקיסטאן, בין סוריה ללבנון, או בין מצרים לסוריה. כולן מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים מלאים, רוויים בתחושות תיעוב עמוקות.

    זהו שלום אסטרטגי. בין מדינות ולא בין עמים. שלום של אינטרסים, כזה שמתאים בדיוק לסוג האיומים שישראל שאפה תמיד לנטרל. בחינת-המעבר שלו - כמו זו של השלום עם ירדן ושל השלום ששואפת ישראל להשיג עם סוריה - היא לא ב"כמות" הנורמליזציה שהם מייצרים אלא בתקריות הגבול שהם בולמים. שלום שבו מפגש ראשי מודיעין נחשב בשני הצדדים להישג חשוב בהרבה מעוד סופר ישראלי או מצרי שייפגשו בקהיר או בירושלים.

    הביטוי "שלום קר" קנה לו שביתה בלקסיקון הדיפלומטי והציבורי בישראל. אבל מעניין כיצד הישראלי היה מגיב אילו מיליון תיירים מצרים היו כובשים את חופי תל אביב, מתחילים עם נערות ישראליות ומציפים את בתי המלון, והערבית המצרית היתה נשמעת בכל פינה במרכזי הקניות בראשון לציון או בגעש. ומה היה קורה לאותו שלום אילו מאות אלפי מצרים היו רוצים לנצלו כדי לעבוד בישראל, או אם אנשי עסקים מצרים היו רוכשים חברות אסטרטגיות ישראליות? מרגישים כבר את צמרמורת הבהלה? כן, אנחנו רוצים שלום חם עם מצרים, אבל מרחוק. תיירים מסקנדינוויה? כן. רוכשי דירות מצרפת? בוודאי. רק לא מצרים, כלומר, ערבים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      דני נאמן מצטט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין