ביום שלישי בחמש אחר הצהריים, מעט לפני שיום הזכרון פינה עצמו לטקסי הדלקת המשואות, למטחי הזיקוקים ולריסוס הקצף ברחובות העיר, נמצאתי בבית קברות קטן, כמעט יפה אפילו, בהלוויה של ממש. לבו של איש חדל מפעולתו ערב קודם בסמוך לצפירת ערב יום הזכרון, וחייו חדלו - כדרכם של חיים לחדול. יפים הם החיים ומכוער הוא המוות. מכוער וקשה ומחוספס ועצוב. עצוב מראה עיניהן האדומות של בנות המתייפחות על מות אביהן, עצובים הם הראשים הרכונים אל האדמה, מבקשים להיחלץ ממבטם של אלה הניצבים לצדם, עצובות הן מילות ההספד. קשים רחשי הרגבים הנערמים בתנועות הנפה אחידות של את חפירה, שקצבן הולך ומאיט עצמו עת אגלי זיעה נערמים על מצחי העושים במלאכה. ובעת שנסתם הגולל על המת, צריכים העומדים ממעל להקים עצמם מעפרים שאינם להם ולהמשיך בדרכם - שהיא עכשיו מעט חדשה, קצת אחרת. מאוחר בלילה יצאנו, דורון ומתי ואני, אל הרחובות. אל חגיגות העצמאות. בשדרה רקדו מאות אנשים לצלילי להקה שניגנה מוסיקה ממקומות אחרים. מכוניות עמדו בשורות ארוכות ממתינות לתנועה כלשהי קדימה, אנשים איחרו בוודאי למסיבות או לשוב לבתיהם. ואנחנן, מכל המולת החג, הלכנו אל אנשים שעצמאותנו אין בה הרבה בשבילם. רחוב נווה שאנן, בפאתי התחנה המרכזית הישנה, בשעה אחת וחצי בלילה, עשרות צעירים שחורים עומדים בחבורות קטנות, חלקם בפתחי בתים, חלקם סתם כך באמצע הרחוב. העושר הצבעוני של בגדיהם מהפנט. אני נזכר בהליכות ליליות בהארלם, גם כאן המרחב האורבני נראה לא הוגן אל האנשים החיים בתוכו. מעט הלאה משם, אנחנו נכנסים למסעדה פיליפינית, אולי על רחוב ראש פינה, אולי על בני ברק, היה מאוחר וההתמקדות בפרטים היתה ממני והלאה. עשר דקות משדרות רוטשילד לא יכול להיות עולם שונה מזה. מעט שולחנות פשוטים, קצת איפור אוריינטלי על הקירות, המון המון בקבוקים ריקים. המקום נראה קצת כמו קייטרינג שמפנה את עצמו בסוף אירוע גדול. המלצרית מזכירה לי את סילבסטר סטאלונה בימים בהם היה רמבו. ענקית וחסונה, רק עם פני תינוק. ברגעים בהם איננה מגישה לשולחנות או שוטפת כלים, היא ממלאה את תפקיד הזמרת בקריוקי שפועל שם קבוע, אם אף אורח לא מפגין בדיוק את כישוריו, שלא יהיה רגע מת. המקום פורח בעיקר בסופי השבוע, זמן בו אלה שדוחפים כסאות גלגלים אל גינות העיר בכל בוקר ומתגודדים עם זקניהם ליד ספסלים קבועים, מקבלים יום חופש. כאן הבית שלהם. טבח (תאילנדי דווקא) מכין להם את האוכל שהם מכירים, המילים על המסך מדברות בשפתם, כל החברים שלהם כאן. מרכז קהילתי אם תרצו, מתנ"ס. ידיים עובדות הוא ענף הייצוא מספר אחד של הפיליפינים. העובדים הנוסעים אל מחוץ לארצם מכניסים לקופת המדינה יותר כסף מכל ענף אחר. כאן במסעדה הם מבזבזים חלק מהתל"ג הלאומי הפיליפיני. מספרים לנו שבסופי שבוע המקום מתפקד גם כסוג של פיקאפ בר, אבל לא מהסוג שאנחנו מכירים. מציאת בן זוג ישראלי לבחורה פיליפינית יכולה להיות גלגל הצלה שאין להמעיט בערכו. ישבנו שם על הבר. בעל הבית נופף לנו בבקבוק ריק מסוג אחד ושם על השולחן משהו אחר. שתינו לכבודו, שתינו לכבוד אשתו, לכבוד זקני ציון החולים שהופכים את בני העם הפיליפיני לנחוצים כל כך במחוזותינו, לכבוד המלצרית המזמרת. אכלנו קצת אוכל מקומי ושתינו עוד ועוד. בסוף ביקשנו מהמלצרית שתשיר לנו משהו באנגלית, שנבין מה היא אומרת, אולי רולינג סטונס, אמר לה מתי. בסדר, היא אמרה, ושרה לנו את "Hopelessly devoted to you" של אוליביה ניוטון ג'ון, במיטב הרגישות שיכלה לגייס בהתחשב בערימות הכלים שעוד חיכו לה עם כיבוי אור הזרקורים. כשיצאנו הרחובות היו מעט יותר דוויים. פחים נעלמו תחת ערימות זבל, ספסלים נאנקו מתחת לשיכורים מנומנמים. על שדרות הר ציון ליד נווה שאנן עומד מבנה גדול שהיה פעם בית קולנוע "לסרטי מבוגרים", כפי שהיה כתוב עליו בכל השנים בהן התחנה הישנה שימשה אותי כנקודת חיבור בין בית הורי לכל מיני בסיסים צבאיים שאינני זוכר מה עשיתי בהם. היום משמש הקולנוע כמקלט לפליטים מאריתראה. אנשים שהלכו אלפי קילומטרים ברגל - בלי לדעת מה יאכלו בסופו של יום, במה יחלו, מי יתנכל להם בדרכם ולאן היא מובילה. אלפי קילומטרים. כמו ציפורים שמפליאות שנה אחר שנה בנדודיהן מארצות הקור לחום ובחזרה. אלא שלהם אין לאן לחזור. בשבתות הם מסתובבים בגינה הסמוכה במיטב מחלצותיהם - תינוקות, ילדים ובני נוער, נשים וגברים. 'מיטב מחלצותיהם' מגיעים אליהם מכם או ממני, אנחנו אורזים חולצות ומכנסיים, סוודרים וזוגות נעליים שכבר איננו צריכים ומביאים אליהם. יום אחד עבר מולי פליט שכזה בחולצת טריקו שהיה מודפס עליה: "מיטל ויונתן 11.6.2008". חתן וכלה חילקו לאורחיהם חולצות מודפסות למזכרת מן החתונה ואורח אחד החליט שלא ייצא בה לרחוב לעולם. עשר דקות ברגל משדרות רוטשילד - קפיצה קטנה לחו"ל. יותר זול מטורקיה. ---- בגיל 14 התחלתי לעבוד בחופש הגדול. הורי האמינו שכל מה שיש לו לאדם, ייעשה בשתי ידיים. אבי עמד בראש מפעל תעשייתי גדול, ואני הייתי עומד בכל חופש במשך חודש ליד מכונה ומזין לתוכה חלקי פלסטיק כמו אחרון הפועלים. והיו שם המון. זה היה מייאש - שמונה שעות ביום, חצי שעה הפסקת אוכל, שעון נוכחות. שכר מינימום. חודש שלם. סיוט. עבדה לידי פועלת אחת שעשתה את אותה עבודה במשך חמש עשרה שנים. יום יום - שבוע משמרת בוקר, שבוע משמרת ערב. קצת ימי חופשה, קצת ימי מחלה, חלוק כחול עם לוגו מעל הכיס. אני אפילו לא משוכנע שהיא קנתה בכסף הזה תקליטים, כמוני. יום אחד, בקיץ השני או השלישי שעבדתי שם, ביקשה לדעת בנו של מי מבין העובדים אני: - "של בני", עניתי לה, - "איזה בני?" שאלה, - "הבוס הגדול" אמרתי, - "אה", הפטירה כלאחר יד, "היית רוצה". אחד במאי היום. חג הפועלים. וזה במעריב של היום. שבת שלום גם. |
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעולה.
בחיי איך הייתי איתך שם עכשיו
אצלנו במשפחה :
א. ד. גורדון - שם ביה"ס של הילדים
עד סוף השנה יש להגיש עבודה על תורתו לציון השנתי.
אם רוצים לקנות מותג - שקל מאמא ושקל צריך להרוויח לבד
שישים ש"ח לפקודת הנוער העובד - דמי השתתפות בהפגנה של אחד במאי השנה
גם היום,
עד היום,
לא בדרום - כאן - בלב גושדן .
אתה מעולה. מה שאתה כותב ואיך שאתה כותב.
כשרק החילותי לקרא חשבתי שראיתי בפוסטר שמעל את הכיתוב
"ושמחת בימיך" !
רונית
שמחתי לקרוא אותך בשבת ובאתי להעיד...*
ובשולי הדברים שכתובים כרגיל מדוייק כל כך: אנחנו רגילים לחשוב על אחד במאי כעל החג שלהם, של העובדים הזרים, או של הפועלים בבית החרושת. לא שלנו - עורכי הדין והפסיכולוגים והכלכלנים שיושבים ספונים במשרד עד 8.00-7.00 בערב, וכמעט שאיננו רואים אור יום מחוץ לשעות העבודה. אבל בעשור האחרון מתרחשת בשקט בשקט תופעה ההולכת ומתרחבת של ריקון זכויות העובדים מתוכן. חברות כח האדם והחוזים האישיים מחזירים אותנו לימים החשוכים שעבודה היתה עבדות. הרעיון של תשלום על שעות נוספות מעורר במעסיקים הפרטיים צחוק גדול, ועל הגבלה של 8 שעות עבודה ליום כבר מזמן איש אינו מדבר. אבל אנחנו עובדים קשה מכדי להתפנות ולראות איך נשחקות הזכויות שלנו, וכשאנו מדברים על זכויות עובדים, אנחנו עדיין חושבים על הפועלים הזרים, או על פועלי בית החרושת.
כל סופ"ש אני מדפדפת לבלוג שלך ברגשות מעורבים - ציפייה וסקרנות, חשש מאיפה תבוא המכה, קנאת סופרים עזה, הנאה מזוכיסטית-מה. ואתה לא מאכזב, מביא את המכה כל פעם מחדש.
ככה טוב, לגרד את הפצע.
עובדים זרים..
שאתה רואה בגובה העיניים
ביום העצמאות הייתי בטכס הדלקת משואות אלטרנטיבי
ואחד ממדליקי המשואה היה גורם שאחראי לטיפול בזכויות שלהם בארץ
זו היתה חוויה הרבה יותר מרגשת מאשר ההתמנגלות , הפטישיות וההשפרצות הקולקטיביות
שנהוגות בדרך כלל בחג הזה.
פעם, בקיבוץ, לפני כמה מאות שנים, זה היה כל כך טבעי לי לקום ב-6:00 בבוקר, לרוץ יחפה (קיץ וגם חורף) בדרך לבית ספר (בית כיתות קראנו לו), להספיק להתעורר לגמרי עד שיתחיל השיעור הראשון ב-6:30. ואחריו, כמו מניפה, נפתח ומתחלק היום לשעות של לימודים וחצאי ורבעי שעות של עבודה. ממש עבודה. כזאת שתורמת לחברה. באמצע שיעור היסטוריה פתאום קטיף בפרדס או קיפול כביסה. וככה כל יום. כל היום.
נזכרתי בזה הבוקר כשהלכתי נגד כיוון התנועה של מצעד הנוער העובד בדרך לשתות קפה עם חברים. ומרום בית הקפה המשכתי להשקיף עליהם. על לובשי הכחול והשרוכים האדומים והודיתי. בלב. על העבודה. שלי. מהיום. ומפעם. מהמשרד של עכשיו ומהרפת והישיבות המייאשות והקפדניות פעם אז על הכיסא המטונף ליד הליין במפעל בקיבוץ. וגם על הקטיף בפרדס וקיפולי הבגדים במכבסה ובמחסן בגדים. ובסוף חצי הודיה גם על המסיקים עם הסולמות הגבוהים. אפילו להם.
יש כאלה שלעולם יישארו פועלים. לפעמים זרים. גם אם הם דוברים אותה פה כמו כולם והם לא מלוכסני עיניים ויש להם חשבון בבנק הכי גדול במדינה.
מרגש לראות ולדעת שיש עוד אנשים שרואים ומרגישים אמפתיה לאדם באשר הוא. ומה אנו עושים יותר?
וכשהתפוצצה פרשת מפקד חיל הים, ופורסמה תמונתו של האיש, שהיה למעשה אלמוני עד לאותו הרגע, התחיל רחש שאולי הוא בכלל עובד זר....
זה עוד עלול לקרות..
פועלים הלכו...
ואחרים באו...
אחד במאי נישאר ..
והחג כבר מזמן לא ממש ...חג.
הלוואי..שכל אחד מאיתנו יוכל לראות
את הפועלים מהחצר האחורית שלנו כמוך.
כבוד
אני דווקא רואה בצד של העובדים הזרים
מן עצב נוראי . על איך שהמדינה מטפלת בהם
די בושה הייתי אומרת.
אבל נחמד לשמוע תאורים שגם להם יש
לפעמים רגעים טובים ושמחות.
ואגב נווה שאנן לשדרות רוטשילד
ביג דיל תל אביב אפשר לחשוב שזה
פסגת העולם ממש לא יש מקומות
הרבה יותר טובים בארץ.*
לא יודעת איך הגעתי לפוסט הזה בלי כוכב, התאורים, הרחובות, האנשים, המעבר מהזכרון לעצמאות לעבדות, אין ספק שאתה כותב נפלא. חוצמזה שאני מכירה כל סימטה, למרות שלחלק הדרומי אני לא מגיעה בלילה, ל-3 בנים יש את החופש להכיר את האווירה, זה בטוח. אפילו מפעל הפלסטיק, מזכיר לי את המפעל בו עבדתי בחופש בגיל 16, ברח' הקישון, לקח לי שנים להבין לעומק באיזו הוויה
עבדו שם הפועלות, והדמויות משם רודפות אותי עד היום.