ביום שלישי בחמש אחר הצהריים, מעט לפני שיום הזכרון פינה עצמו לטקסי הדלקת המשואות, למטחי הזיקוקים ולריסוס הקצף ברחובות העיר, נמצאתי בבית קברות קטן, כמעט יפה אפילו, בהלוויה של ממש. לבו של איש חדל מפעולתו ערב קודם בסמוך לצפירת ערב יום הזכרון, וחייו חדלו - כדרכם של חיים לחדול. יפים הם החיים ומכוער הוא המוות. מכוער וקשה ומחוספס ועצוב. עצוב מראה עיניהן האדומות של בנות המתייפחות על מות אביהן, עצובים הם הראשים הרכונים אל האדמה, מבקשים להיחלץ ממבטם של אלה הניצבים לצדם, עצובות הן מילות ההספד. קשים רחשי הרגבים הנערמים בתנועות הנפה אחידות של את חפירה, שקצבן הולך ומאיט עצמו עת אגלי זיעה נערמים על מצחי העושים במלאכה. ובעת שנסתם הגולל על המת, צריכים העומדים ממעל להקים עצמם מעפרים שאינם להם ולהמשיך בדרכם - שהיא עכשיו מעט חדשה, קצת אחרת.

מאוחר בלילה יצאנו, דורון ומתי ואני, אל הרחובות. אל חגיגות העצמאות. בשדרה רקדו מאות אנשים לצלילי להקה שניגנה מוסיקה ממקומות אחרים. מכוניות עמדו בשורות ארוכות ממתינות לתנועה כלשהי קדימה, אנשים איחרו בוודאי למסיבות או לשוב לבתיהם.
ואנחנן, מכל המולת החג, הלכנו אל אנשים שעצמאותנו אין בה הרבה בשבילם. רחוב נווה שאנן, בפאתי התחנה המרכזית הישנה, בשעה אחת וחצי בלילה, עשרות צעירים שחורים עומדים בחבורות קטנות, חלקם בפתחי בתים, חלקם סתם כך באמצע הרחוב. העושר הצבעוני של בגדיהם מהפנט. אני נזכר בהליכות ליליות בהארלם, גם כאן המרחב האורבני נראה לא הוגן אל האנשים החיים בתוכו. מעט הלאה משם, אנחנו נכנסים למסעדה פיליפינית, אולי על רחוב ראש פינה, אולי על בני ברק, היה מאוחר וההתמקדות בפרטים היתה ממני והלאה.

עשר דקות משדרות רוטשילד לא יכול להיות עולם שונה מזה. מעט שולחנות פשוטים, קצת איפור אוריינטלי על הקירות, המון המון בקבוקים ריקים. המקום נראה קצת כמו קייטרינג שמפנה את עצמו בסוף אירוע גדול. המלצרית מזכירה לי את סילבסטר סטאלונה בימים בהם היה רמבו. ענקית וחסונה, רק עם פני תינוק. ברגעים בהם איננה מגישה לשולחנות או שוטפת כלים, היא ממלאה את תפקיד הזמרת בקריוקי שפועל שם קבוע, אם אף אורח לא מפגין בדיוק את כישוריו, שלא יהיה רגע מת. המקום פורח בעיקר בסופי השבוע, זמן בו אלה שדוחפים כסאות גלגלים אל גינות העיר בכל בוקר ומתגודדים עם זקניהם ליד ספסלים קבועים, מקבלים יום חופש. כאן הבית שלהם. טבח (תאילנדי דווקא) מכין להם את האוכל שהם מכירים, המילים על המסך מדברות בשפתם, כל החברים שלהם כאן. מרכז קהילתי אם תרצו, מתנ"ס.

ידיים עובדות הוא ענף הייצוא מספר אחד של הפיליפינים. העובדים הנוסעים אל מחוץ לארצם מכניסים לקופת המדינה יותר כסף מכל ענף אחר. כאן במסעדה הם מבזבזים חלק מהתל"ג הלאומי הפיליפיני.
מספרים לנו שבסופי שבוע המקום מתפקד גם כסוג של פיקאפ בר, אבל לא מהסוג שאנחנו מכירים. מציאת בן זוג ישראלי לבחורה פיליפינית יכולה להיות גלגל הצלה שאין להמעיט בערכו.

ישבנו שם על הבר. בעל הבית נופף לנו בבקבוק ריק מסוג אחד ושם על השולחן משהו אחר. שתינו לכבודו, שתינו לכבוד אשתו, לכבוד זקני ציון החולים שהופכים את בני העם הפיליפיני לנחוצים כל כך במחוזותינו, לכבוד המלצרית המזמרת. אכלנו קצת אוכל מקומי ושתינו עוד ועוד. בסוף ביקשנו מהמלצרית שתשיר לנו משהו באנגלית, שנבין מה היא אומרת, אולי רולינג סטונס, אמר לה מתי. בסדר, היא אמרה, ושרה לנו את "Hopelessly devoted to you" של אוליביה ניוטון ג'ון, במיטב הרגישות שיכלה לגייס בהתחשב בערימות הכלים שעוד חיכו לה עם כיבוי אור הזרקורים.

כשיצאנו הרחובות היו מעט יותר דוויים. פחים נעלמו תחת ערימות זבל, ספסלים נאנקו מתחת לשיכורים מנומנמים. על שדרות הר ציון ליד נווה שאנן עומד מבנה גדול שהיה פעם בית קולנוע "לסרטי מבוגרים", כפי שהיה כתוב עליו בכל השנים בהן התחנה הישנה שימשה אותי כנקודת חיבור בין בית הורי לכל מיני בסיסים צבאיים שאינני זוכר מה עשיתי בהם. היום משמש הקולנוע כמקלט לפליטים מאריתראה. אנשים שהלכו אלפי קילומטרים ברגל - בלי לדעת מה יאכלו בסופו של יום, במה יחלו, מי יתנכל להם בדרכם ולאן היא מובילה. אלפי קילומטרים. כמו ציפורים שמפליאות שנה אחר שנה בנדודיהן מארצות הקור לחום ובחזרה. אלא שלהם אין לאן לחזור.
בשבתות הם מסתובבים בגינה הסמוכה במיטב מחלצותיהם - תינוקות, ילדים ובני נוער, נשים וגברים. 'מיטב מחלצותיהם' מגיעים אליהם מכם או ממני, אנחנו אורזים חולצות ומכנסיים, סוודרים וזוגות נעליים שכבר איננו צריכים ומביאים אליהם. יום אחד עבר מולי פליט שכזה בחולצת טריקו שהיה מודפס עליה: "מיטל ויונתן 11.6.2008". חתן וכלה חילקו לאורחיהם חולצות מודפסות למזכרת מן החתונה ואורח אחד החליט שלא ייצא בה לרחוב לעולם.

עשר דקות ברגל משדרות רוטשילד - קפיצה קטנה לחו"ל. יותר זול מטורקיה.

----

בגיל 14 התחלתי לעבוד בחופש הגדול. הורי האמינו שכל מה שיש לו לאדם, ייעשה בשתי ידיים. אבי עמד בראש מפעל תעשייתי גדול, ואני הייתי עומד בכל חופש במשך חודש ליד מכונה ומזין לתוכה חלקי פלסטיק כמו אחרון הפועלים. והיו שם המון.
זה היה מייאש - שמונה שעות ביום, חצי שעה הפסקת אוכל, שעון נוכחות. שכר מינימום. חודש שלם. סיוט.

עבדה לידי פועלת אחת שעשתה את אותה עבודה במשך חמש עשרה שנים. יום יום - שבוע משמרת בוקר, שבוע משמרת ערב. קצת ימי חופשה, קצת ימי מחלה, חלוק כחול עם לוגו מעל הכיס. אני אפילו לא משוכנע שהיא קנתה בכסף הזה תקליטים, כמוני.

יום אחד, בקיץ השני או השלישי שעבדתי שם, ביקשה לדעת בנו של מי מבין העובדים אני:
- "של בני", עניתי לה,
- "איזה בני?" שאלה,
- "הבוס הגדול" אמרתי,
- "אה", הפטירה כלאחר יד, "היית רוצה".

אחד במאי היום. חג הפועלים.

וזה במעריב של היום. שבת שלום גם.