זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
לגדול בשנות החמישים
נולדתי ב-1945, כך שזיכרונותיי הסדירים הם מראשית שנות החמישים. העולם של אז היה שונה בעיקר בטכנולוגיה. אבל הטכנולוגיה גם קבעה את סדר היום. עגלת הקרח שעברה לפני הצהריים ברחוב, שלחה אותנו החוצה להביא קרח לארגז הקירור בן ארבעים הליטרים, שהיה בביתנו עד 1952. המוכר היה מפריד בדוקרן קרח קטע (רבע או שליש בימות בשבוע. חצי בימי ששי), מבלוק הקרח הארוך שבעגלתו, ואנו היינו משלמים את אשר הושם בכפנו, ונוטלים את הקרח כשהוא מונח על שק הפרוס על ידנו, בסל, או במעין מלקחיים גדולים. את הקרח היו מניחים בתא העליון בארגז הקירור, שתחתיו היתה מגירה רדודה שנועדה לאסוף את המים הניגרים מן הקרח. עברה גם עגלת נפט, רתומה לצמד פרדות, וברור שהייתי שם כדי לראות כיצד המוכר ממלא מיכל משלו לצורך מדידה – ומוזג למיכל של הלקוח, אבל ברכישה ממנה לא הייתי מעורב. מוכר החלב היה מגיע אלינו עד לדלת. ושוב, מזיגה למיכל שלו, וממנו למיכל שאמי הגישה לו.
ב-1952, שלח אלינו "הדוד מאמריקה", מקרר חשמלי "פילקו", (מאוחר יותר יוצר דגם זה על ידי אמקור, ונראה לי כי היה הנפוץ בארץ) שכמעט והכפיל את נפח הקירור אצלנו (מ-40 ל-70 ליטר). במקום תא הקרח, היה בו תא הקפאה, ומתחתיו גם כן מגירה רדודה. תא ההקפאה היה אתר פופולרי למדי באזורנו, ומדי פעם פנתה אלינו שכנה לאפסן משהו בהקפאה אצלנו. אמי מעולם לא סרבה. תמיד היה מקום. מדי זמן מה צריך היה להפשיר את המקרר על מנת לנקותו מכל הקרח שנצבר בו.
כשעברנו ל"שכון הותיקים" בסוף אותה שנה, עברנו מספר מהפכים נוספים. קודם כל היינו ל"בעלי הבית". כל הדיירים מצאו עצמם לפתע בין שכנים רבים, שכולם בעלי בית. וצריך היה לפשר בין ההרגלים הרבים. אט אט מצא (כמעט) כל שכן את מקומו. ברחוב עבר מדי פעם ירקן עם עגלתו הרתומה לסוס. אחת התחנות שלו היתה מתחת לחלוננו. כסוחר, הוא שמר על נימוסים טובים מול כל לקוחותיו. עד שהגיע תורה של אותה שכנה שבגללה ה'כמעט' בסוגרים דלעיל. כמוה כעקרות בית אחרות, טעמה גם היא מן האבטיח וכו', על מנת להשתכנע. אבל רק היא מכולן, לא מצאה דבר אחד טעים מכל הסחורה שהביא. זה היה כבר מעל לכוחותיו: "גיברת, תרחצי את הפה שלך!" צעק. גם משפט זה נכנס לפולקלור המשפחתי. גם שם עבר מוכר החלב עם כדיו, אבל אצלו, התלוננה אמי, היה החלב דליל יותר. עברנו לבישול בגז. הורי קנו כיריים (שהמשיכו לשרתם עד פטירתם). שתי הפתיליות והפרימוס הושלכו. הושלך גם תנור האפיה הייחודי, שהוסק לא-זוכר-במה, לאחר שעשה את כל המסע מדירתנו הישנה לחדשה. בדירה הישנה הוא שימש גם לאפיית חלות. תנור חדש לא נקנה. עוגות נעשו ב"סיר פלא", שמאוחר יותר תוגבר בסיר חשמלי לאפיית עוגות. הדוד לחימום מים כבר היה מוחבא בעלית הגג, מחומם בחשמל, וגדול פי שלושה מזה שעמד ליד האמבטיה בדירתנו הישנה והוסק בנפט.
שניים וחצי החדרים היו התקדמות לעומת שני החדרים בהם גרנו בשכירות מוגנת ("דמי מפתח"). חצי החדר הנוסף נועד לסבי, אלא שזה נפטר בגיל 80, ב-1951. החלוקה על כן היתה ברורה: חדר המגורים, ה"סלון" כפי שנקרא אז, ישמש גם כחדר השינה של הורי (ריהוט הסלון היה מיטב העיצוב והתוצרת של 1939, מותאם לדירות צפופות, הספה הרחבה נפתחה לשתי מיטות צמודות בשעת לילה), חדר אחד לאחי הגדול, וחצי החדר עבורי. יום אחד חוזרת אמי מזועזעת מביקור אצל שכנתה. מסתבר שאצלה הסלון משמש רק כסלון. החדר השני כחדר שינה להורים, והשלישי – לילדים. הרעיון שמפנים חדר שלם "להתפארות בפני האורחים" על חשבון רווחת הילדים – לא התקבל על דעתה.
בהעדר מיזוג, שימשו המרפסות מקום אירוח מועדף. בימי ששי בערב שמענו ממרפסות השכנים קרעי שיחות, צחוק מתגלגל וכו'. הקור בחורף היה בעיה אמיתית. בניה מבודדת, או סתם חלונות הנאטמים כמו שצריך – אפילו לא עלו על הדעת. ואנו גרנו באזור סחוף רוחות. במחצית שנות החמישים החל מפעל "פרידמן" ליצר תנורי נפט, אשר רשת מלובנת צפופה מעל ללהבה בהם, היתה אמורה לחסום את ריח הנפט מלהיכנס לדירה. (מי ששמע את אורי זוהר "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים" – זהו ה-"זלמן תנור לבית" הנזכר שם). הורי קנו אחד, כמו כולם. ובכן, בבערה מלאה – הוא אכן לא הסריח. הבעיה היתה בהדלקה ובכיבוי. לקח לו לא מעט זמן ללבן את כל הרשת אחרי ההדלקה, אבל כפיצוי – לקח לו הרבה זמן לכבות אחרי שהרשת התקררה. הפתרון המקובל הפך את חדר המדרגות, לפחות בשעות מסוימות, לאיזור המוסק והריחני ביותר בבלוק. המקרן נטה להתכסות בפיח ובכך פחתה מאד יעילותו של התנור. יום אחד ביקשתי וקיבלתי מים, סבון-כלים ומטלית, וניקיתי את התנור ביסודיות. באותו ערב מגיעה ידידה של אמי לביקור, ומתפעלת ממצבו של התנור. אמי, בלי למצמץ, אומרת "בוודאי, אריאל מנקה אותו" – נקטה לשון הווה, כאילו זה מה שאני עושה לפחות פעם ביום. המשך הסיפור הגיע כעבור כמה ימים. הידידה סיפרה לבעלה כי את התנור ראוי לנקות, וזו לא בעיה – אצל הורי עושה זאת הילד. הבעל בחר כחומר ניקוי דווקא בבנזין...
רמת המינוע בארץ לא היתה גבוהה. מאחר שקרובי משפחתי התגוררו במרכז הארץ ובירושלים, ברור שביקור כזה נעשה בתחבורה ציבורית, ובשבתות וחגים בלבד, כמעט. לא חשוב כמה הגיעו, תמיד היה מקום. אנו, ילדי המשפחות, היינו מצופפים על ערמת שטיחים ושמיכות, ומעבירים את הלילה כחוויה. מובן שגם כשאנו התארחנו, נראו הדברים כך. דודתה של אמי התגוררה בדירה ארוכה ומרובת חדרים ברח' הקישון בתל אביב. הדירה גם היתה מצויידת במקרר מיום שאני זוכר אותה. גדול משלנו, ומצויד במעין מגרה נפרדת בתחתיתו – לאיכסון הירקות. אצלה גם היתה חמאה במקרר, לא מרגרינה. שינה שם היתה חוויה מיוחדת: מיטות דווקא היו מספיק, ומקומנו היה בחדר המגורים. בעצם, שני חדרים מפולשים. בחדרים אלה היו שני שעוני מטוטלת קולניים. אחד שחור וגבוה, העומד על הרצפה – ואחד קטן ממנו בשליש, בפוליטורה חומה, התלוי על הקיר. כל אחד מהם ספר בפעמונו כל שעה עגולה, הקיש לתזכורת בכל רבע שעה שבין השעות – ונתן צליל מיוחד למחצית השעה. והם לא היו מסונכרנים. לקראת חמש בבוקר היה הרחוב נעור לחיים, וקולותיהם של העגלונים, שאון פרסות סוסיהם, וכל היתר – שחררו את השעונים מתפקידם הלילי. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (46)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא לכולם היה דוד בחו"ל, והמקרר נעשה נפוץ רק עם התחלת ייצורו בארץ, במחצית השניה של שנות החמישים.
לאמי היה ברור על כן, שאם שכנה מבקשת - היא נענית.
תודה.
כבר מחכה לי ערמת ספרים ליציאה לפנסיה. אוסיף גם אותו.
פשוט נהדר לקרוא את התיאור שלך
לאותם ימים רחוקים
רק שלהורי לא היה דוד באמריקה
ואת המקרר קנו הרבה יותר מאוחר
אני נזכרת בסיפרו של אמיר גוטפרוינד "בשבילה גיבורים עפים"
תודה,
את הזכרונות שכבר פרסמת קראתי עוד קודם. מחכה להמשך.
לשמחת כולנו הצליחו הורי להשתחל לארץ ישראל עוד בשנות השלושים, וכך נולדתי בחיפה.
באותה עת לא היו פערים כה גדולים ברמת החיים ובאורח החיים של האנשים (עשירים היו תמיד, ועניים של ממש היו תמיד - שאלה רק כמה - ועד כמה), לכן לבני הדור של הורי (הורי הוריך) היה אורח חיים דומה למדי.
לפני שנים מספר היתה במוזיאון ישראל תערוכה של חדרי מגורים מן השנים ההן, ומצאתי שם גם ריהוט בסגנון ה"סלון" שלנו.
או אה, איזה דיון התפתח פה בעניין בש ולא שמתי לב לאורך התגובות לפני שכתבתי את התגובה הראשונה...
גם אצל אבא שלי, שנולד באותה שנה כמוך במחנה ברגן בלזן, כשגדל בטבעון, היה סלון ששימש למגורי ההורים ושני חדרונים עם מיטות, שחלקן התחתון נפתח, ששימשו כחדרי שינה לארבעת הילדים. אני זוכר שסיפרו לי, שכל יום שלישי סבא וסבתא היו הולכים לרקוד ואלסים במבנה בסגנון "בית העם" שביישוב. את הגולות, שאיתן שיחקו, גם את זה אני זוכר שסיפרו לי, היו מטמינים בגרביים ומשם- לתוך בור באדמה, כדי שאחרים לא ימצאו (או אולי ההורים).
והקרח והנפט ישר העלו לי את האסוציאציה הבלתי נמנעת של "אלכס חולה אהבה"...
בש, לא בס. החיפאי שרכש מקרר חדש ואת הישן הניח בחצר, עד שילדים התחבאו בו במהלך משחק וננעלו ונחנקו למוות. בשלום הוא הורשע, במחוזי זוכה, וביהמ"ש העליון שוב הפך את הקערה על פיה והרשיע אותו (אבל נהג בו במידת הרחמים) בגרם מוות ברשלנות, ואכן, זהו המקרה הראשון בו הוגדרה בארץ הרשלנות הפלילית כסטיה מסטנדרט מסויים. היתה לא מעט ביקורת על פסק הדין, האם נעשה צדק עם מר בש, האם התקיימה פה אשמה במובנה הפלילי וכו'.
העיקר הבריאות והרוח הצעירה!!!!
תודה רבה לך,
אכן, לקראת מחצית שנות החמישים החלה תנובה לשווק חלב בבקבוקים, אבל עדיין בשיווק מדלת לדלת.
(בבריטניה הוא משווק כך עד היום).
עם המעבר לשיווק בחנויות, שמנו לב שעל מכס הבקבוק (ניר אלומיניום), הוטבע תמיד התאריך של מחר או מחרתיים. אף אחד מאיתנו, גם לא הזבנים, ידע שמדובר בתאריך תפוגה.
אשר ל"מזדקן", 63 כבר אינו צעיר, אם כי עדיין לא ישיש מופלג, כפי שאני מקווה להיות ביום מן הימים.
התואר מחייב כמובן רק אותי, בני גילי האחרים יכולים להגדיר עצמם בכל תואר שייראה להם.
איש יקר,
אין לך מושג עד כמה נהניתי
מקריאת פוסט זה.
אמנם נולדתי בשנת 1959
ועל חלק מהדברים
שמעתי מהוריי: קרח, נפט....
אך יש משהו שאניי זוכרת,
את החלבן, אך במהדורה
משודרגת,עם בקבוקי חלב
וצנצנות של לבן ושמנת.
נותר לי רק להגיד תודה
על המסע הנוסטלגי.
ד.
נ.ב.
חשוב ביותר,
בלוג של ....מזדקן(?)
בטח יש טעות במילה.
ברשותך, ארים תרומה צנועה לדיון שביננו ואפנה אותך למספר מקורות ללא צורך במחקר אקדמי נרחב.
האמרה שציטטת (אמרה שאני אוהב מאד) נאמרה ע"י הנשיא משה זמורה בע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום (פס"ד מרכזי לכשעצמו שדן ביחס שבין שיפוט אתני-דתי לבין שיפוט כללי-חילוני).
מאמר מאד מעניין בנושא היציבות במשפט הישראלי:
יורם שחר "לכידות ובין-דוריות בבית המשפט העליון: הפוליטיקה של התקדים" מחקרי משפט טז (תשס"א) 161-182
לאור בקשת הסליחה על ההתעקשות, ראוי להזכיר את המובן מאליו. חילוקי הדעות הם נשמת אפו של הויכוח.
אשר ליתר, העדר קווי יסוד ברורים היא האשמה מקובלת ל"עידן ברק" (ובטעות פרוידיסטית גם ייחסת לו את פסה"ד, שניתן על ידי חיים כהן בעליון, ואגרנט בבקשה לד"נ, שנים רבות לפני שהוא עצמו הגיע לשם).
בתקופת לימודי, שהחלה בסמוך לאחר ההחלטה בד"נ, היתה האמירה המקובלת בעליון: "אמת ויציב - יציב עדיף".
כדי לבדוק אם אכן פעל העליון אז, כמו שאתה ואחרים אומרים שהוא פועל בשנים האחרונות - נדרש מחקר שהוא מעבר למה שאני מוכן להשקיע בלא תמורה הולמת (דוקטורט?).
מבחינתי על כן, נשאיר את הדברים בצריך עיון....
אריאל היקר, תסלח לי שאני מתעקש אבל...
ישנן אפשרויות נוספות:
1) אפשר להגיד שאכן לא דנים בשאלה הנכונה ולהחזיר את התיק לערכאה המקורית
2) אפשר להגיד שאין צורך לדון בשאלה ו/או להשאירה ב"צריך עיון" ופשוט לפסוק לגבי המקרה הספציפי בלי לקבוע הלכה
3) אפשר לזכותו ולחכות שמישהו אחר יעלה בגורל
את כל האופציות הנ"ל אני מכיר מפסקי דין אמיתיים אחרים (ואני בטוח שאתה מכיר תופעות אלה הרבה יותר טוב ממני). ביהמ"ש העליון עושה מה שבא לו בהתאם לרצונותיו ואין לו קווי יסוד ברורים. לן יש כזה בלגן במערכת המשפט - אחד פוסק הלכה, אחד משאיר בצריך עיון, אחד מקבל דנג"ץ, האחר לא, אחד מזוכה, מהאחר עושים דוגמא למען יראו וייראו. עושים מה באות השביעית של האל"ף בי"ת שלהם.
אי לכך ובהתאם לזאת, קיבלנו אדם מאד סביר אך לא ממש מציאותי.
תודה רבה.
לא הרבה נשאר ממשפחה אחרי למעלה מחמישים שנה. דווקא בעקבות כתיבת זכרונותי אלה, כתב לי אחי כמה השלמות.
ברור שכאשר נפגשים עם בני דודים וכו', מעלים זכרונות. אך זה לא קורה כל יום.
זכרונותי שלי נראים כפלונטר. מדי פעם אני מושך חוט מן הערמה ורואה להיכן הוא מוביל אותי. רק בנסיעותי לחו"ל בשנים האחרונות כתבתי יומן יומי. אז יש כמה חוטים מופרדים.
זו משמעותו של הנכס המכביד. זנב הטווס פוגע במעופו, קרני האיל מכבידות עליו במספר אופנים, ורכב שטח זולל דלק ומשתלם הרבה פחות מרכב נורמאלי בתל אביב. אבל זה המסר:
"אני כה בריא/אמיד - שאני יכול להרשות לעצמי הכבדה כזו".
על אי היכולת לככב שרשור, כבר התלוננו רבים וטובים.
אבל הכוכב, היה מגיע גם לך, על הבאת המידע לראשונה, וכמובן, לאביk, שהביא את מילת הקסם שאיפשרה לפתוח את המערה.
אריאל,
פוסט נפלא. מדהים איך שאתה זוכר ומרגש.
ליומהולדת 50 קיבלתי מחברה מכתבים שכתבתי לה מהטירונות והיא שמרה אותם במשך כל השנים מאז. כשקראתי אותם נזכרתי בחוויות שלולא המכתבים ספק אם הייתי זוכרת.
אולי בעצם הדרך הטובה ביותר לזכור זה לדבר על הדברים. אתם מדברים על זה במשפחה?
ניחא נכסים מכבידים. אבל למה כאלה שהשימוש היומיומי בהם רחוק מאד מהיעוד המקורי?
כך למשל, השימוש ב-4X4 הכי קרוב "לשטח" הוא נסיעה על גבי הבמפרים בכבישים העירוניים...
חבל שאי אפשר לככב שרשור לפוסט.
תודה על העדכון, אכן בש ולא כמו שכתבתי בס.
ואגב, פס"ד מעניין בפני עצמו להגדרת האדם הסביר.
אם תסתכל בפתיחת העמ' השני בערעור: "השאלה היחידה...".
והשאלה - האם אדם סביר אמור לצפות את האסון האפשרי מדרך התנהגות זו.
זו היתה השאלה בשלום, וממנה התגלגלו הערעורים עד לעליון.
ובכן, העליון דן בשאלה שעליה קם ונופל התיק, אין הוא אמור להמציא שאלות משלו. לו היה העליון בדעה שכל המשפט נוהל על השאלה הלא נכונה (ואם כך, איזו היא השאלה הנכונה?) - הוא היה אמור לזכות בשל מחדלי התביעה לדון בה.
חן חן על העדכון החקיקתי. אגב, אני זוכר שבזמן שאני הייתי ילד הייתה גם שרשרת של מקרים של ילדים שנלכדו במקררים. זה היה במשך תקופה מסוימת ואז זה נעלם כלא היה.
מה שניסיתי לומר הוא לא שפסיקת העליון לא הייתה נכונה, דווקא נכונה וצריך להעניש אנשים על מפגעים סביבתיים שמסכנים חיים (וגם כאלה שלא) אבל הם יכלו לעשות את זה בלי לגרור את האדם הסביר לכל התסבוכת הזו ולהגדירו בצורה כה עקומה.
התוצאה מקובלת - הדרך עקומה.
"תראו מה מצאתי"
בעקבות פרשת בש, הסבו את תשומת לבי לחוק הבא:
לקוח מתוך הפדאור
חוק למניעת מפגעים (בטיחות-מקררים), התשכ"ה-1965 1
הגדרה
1. בחוק זה, "מקרר " - מיתקן סגור המשמש להחסנה לשם קירור.
תנאי לייצור מקררים או העברתם
2. לא ייצר אדם מקרר , ולא יעבירנו לאחר, אלא אם נקבע בו מנגנון המאפשר לפתוח דלתו מבפנים, בהתאם לתקנות.
תנאי להפקרת מקרר
3. לא יפקיר אדם מקרר , ולא יזניחנו, אלא לאחר שהוריד דלתו של המקרר.
עונשין
4. העובר על הוראה מהוראות חוק זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס חמשת אלפים לירות.
ביצוע
5. שר המסחר והתעשיה ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות לביצועו.
לוי אשכול חיים י. צדוק
ראש הממשלה שר המסחר והתעשיה
שניאור זלמן שזר
נשיא המדינה
ויש גם תקנות, למי שנורא מעוניין.
ובכן, בהתחשב בסמיכות הזמנים בין הדיון הנוסף לחקיקה, ...
אם זו התשובה, הרי זו כבר ראשיתו של דיון מעמיק בשאלה מדוע סממני ההצלחה מתבטאים דווקא ביכולת להתפאר בנכסים מכבידים (קרני ענק אצל איילים?) - אבל לא אתחיל.
הו, זה פשוט..
כי רק אם יש לך 4X4 (עדיף עם וו גרירה, כמובן...) אז אתה לא סתם קמעונאי מבולוורד לוינסקי, אלא אחד שעשה את זה...
תודה רבה.
*
תודה רבה לך.
עם כל הנחת שבמחמאה על היסודיות, בחמש עשרה השנים האחרונות, מאז הועלו פסקי הדין וכד' למחשב, ואח"כ לרשת - אין עוד צורך להיות יסודי. כיום, כל מה שאתה צריך לדעת הוא מה הן מילות החיפוש. אם אתה מקליד את המלים הנכונות - התשובה בידך תוך שניות.
אם אינך מקליד את מילות הקסם - או אז עליך להיות מאד מאד יסודי ושקדן...
-
לפני כן, לא נדיר היה לראות עו"ד מחפש בספרי מפתחות שונים, ולאחר מכן פותח ספר על גבי ספר כשהוא עוקב אחר פסקי הדין דרך איזכוריהם בפסקי דין אחרים.
בסופו של חיפוש נראה שולחנו (אם היה אדם מסודר ושיטתי) כפירמידה של ספרים פתוחים זה על גבי אלה - או מהומת אלהים בלתי אפשרית (אם לא היה).
אהבתי את הפוסט הנוסטלגי (כי חובבת נוסטלגיה אנוכי) ואת היסודיות שבמציאת פסק הדין, והציטוט מהגמרא שהיה בהחלט לענין כאן. במיוחד לאור העובדה שגם אצלנו בשכונה היתה ילדה בת 6 שנכנסה למקרר כחלק ממשחק 'מחבואים'. מכיוון שהיינו חבורה שלמה סביבה הצלחנו בזמן להזעיק עזרה. את פניה של אמה לא אשכח לעולם..
בוא נהפוך את התוצאה.
נניח שבית המשפט אומר, שהוצאת מקרר כזה לרשות הרבים אין בה כל אספקט רשלני.
איזה מסר זה משדר.
קטע מן הגמרא נשאר תקוע במוחי עוד מלימודי המשפט העברי: "...וסקלוהו. לא משום שהיה ראוי לכך, אלא משום שהשעה היתה צריכה לכך."
ובכן, כאן היה זה המקרה הראשון שהובא לדין. אבל רבים כבר החלו להיפטר מן המקררים הישנים שלהם. (והיו מקרים נוספים של מות ילדים)
מבחינה משפטית, יכול היה בית המשפט לומר שלאור שפעת העדים - אכן האדם הסביר לא יחשוב על נזק זה. הוא בחר, לעומת זאת, בדרך של הרשעה והטלת קנס בגובה 2-3 משכורות מצויות. יותר תמרור אזהרה לעתיד, מאשר ענישה של ממש.
מבחינה זו מילא מר בש את התפקיד שיועד לו מעל ומעבר למצופה. פסקי דין של השלום לא פורסמו אז. הוא העלה זאת לעליון, פעמיים.
* "מה שהיה הזוי...."
שהיה הזוי משהו בפסק הדין הוא לא הסכנה מהמקררים לילדים שהייתה בוודאי ממשית, אלא העובדה שלמרות שהביאו שכונה שלמה שהעידה א', ביהמ"ש קבע שהאדם הסביר היה עושה ב'.
למה ? כ לא התאים לו שהאדם הסביר יעשה א' - אפילו שכך היה במציאות. על הדרך הגדירו אדם סביר מהו - בקשר לא כל כך ברור למציאות עצמה.
ממש לא אהבתי את הדרך שפסק הדין הזה התווה ולצערי ניתן היה לראות את דמותה בפסקי דין מאוחרים יותר של העליון.
אכן בש. הנה הבקשה לדיון הנוסף, אגרנט (חמישה עמודים ברוטו. מתאים לתקופה - נדיר לאגרנט)
http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/E21-64000015.pdf
והנה הערעור עצמו בעליון, זוסמן, כהן, מני (ששה עמודים ברוטו)
http://www.nevo.co.il/Psika_word/elyon/E20-64000196A.pdf
הזוי? - לא בטוח.
באותה עת היו לא מעט מקרים בהם ננעלו דלתות המקררים הנטושים על ילדים, ואלה נחנקו למוות. בהמשך הדרך קרו שני דברים:
1. אנשים החלו לעקור את הדלת או לפגום במנעול טרם ההוצאה לרשות הרבים.
2. היצרנים החליפו את המנעול במגנט, כך שניתן לפתוח המקרר גם מבפנים.
-
בסך הכל, האיש לא הורשע ברצח, אלא בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין עימה רשלנות פושעת. ונידון לקנס של 1500 ל"י. מי שייצג אותו היה טויסטר המנוח, שהיה מן הטובים שבטוענים בבתי המשפט, ולכן גם לא מן הזולים שבהם. חישוב כלכלי פשוט היה אמור להדריך את מר בש להישאר עם הרשעתו בשלום.
תודה רבה,
אמא טובה היא אכן היתה, כמו שלרב האנשים יש או היו.
חלוקת החדרים התחייבה הן מן הצפיפות שרווחה אז, והן מן התכנון, בדירתנו היה פרוזדור שהוביל מן הדלת החיצונית לכל החדרים. מה שאיפשר בעצם שלושה חדרי שינה, כשהגדול שבהם הוא גם חדר המגורים במהלך היום.
לקראת סוף שנות החמישים כבר נבנו הבלוקים "החדשים" בשכון שלנו עם סלון גדול, שהכניסה אליו היתה ישירות מן הדלת החיצונית, ושני חדרי שינה קטנים. כך שהתכנון הכתיב סלון חד שימושי.
תודה רבה,
בתחילה היססתי אם לספר. לא הייתי בטוח שהדברים יעוררו ענין אצל מי שאינם חולקים עמי זכרונות אלה, אבל כשראיתי שהפוסט הקודם עבר בשלום - המשכתי גם עם זה.
התמוגגתי.
יום אחד חוזרת אמי מזועזעת מביקור אצל שכנתה. מסתבר שאצלה הסלון משמש רק כסלון. החדר השני כחדר שינה להורים, והשלישי – לילדים. הרעיון שמפנים חדר שלם "להתפארות בפני האורחים" על חשבון רווחת הילדים – לא התקבל על דעתה.
אמא טובה.
ד"א, שמו של פסה"ד הוא בש למיטב זכרוני והוא אכן אחד מפסקי הדין ההזויים ביותר שיצאו מפתח ביהמ"ש העליון. היה שם ילד שנתקע במקרר שהוצא לרחוב ומת כתוצאה מכך. תבעו את בעלי המקרר על רשלנות נזיקית והם טענו שכולם עשו כך באותה תקופה. עורך דינם הביא את כל השכונה להעיד שגם הם היו עושים (ובפועל עשו) כך אבל בעיני העליון (ברק כמדומני אבל לא בטוח) זה לא נחשב "האדם הסביר". ככה זה כשמציירים את המטרה ואז מתווים את הדרך.
למשך 5 דקות של קריאת הפוסט, הרגשתי שנסעתי במכונת זמן והגעתי לשנות ה-50. יש לך יכולת יוצאת דופן לזכור פרטים שמדגישים את האותנטיות של הסיפור וממש עוזרים לצייר את התמונה בראש.
יישר כח.
תודה רבה,
ואת פסק הדין - אחפש.
נהדר, פשוט נהדר לקרוא פוסטים אלה של נוסטלגיה.
לגבי מקרר האמקור לעייל, על מקרר זה נבנה פס"ד מעניין
שהגדיר את האדם הסביר הרצוי והמצוי, נדמה לי פס"ד בס.
אכן, יצא לי להיות בסביבה לפני שנים ספורות, וסטיתי מנתיבי כדי לעבור ברחוב זה שוב. אותם בתים, שכבר אז נראו ישנים. אותן כניסות שכבר אז נראו מוזנחות.
למה צריך 4X4 כדי לנוע בתל אביב - את זה כנראה כבר לא אבין.
רח' הקישון בתל אביב לא השתנה בהרבה במהלך השנים, כשאתה נקלע לסביבה שם האזור נראה כאילו הוא מתקופת קום המדינה, רק שאת הסוסים החליפו טנדרים יפנים 4*4 ...
והאמת, מי צריך שישתנה..?
תודה רבה לך.
איזה יופי
איך אני אוהבת לקרוא ולחזור במחוזות הזמן
מקסים!