מנסה לתפוס חלל אחר מתוך האין, פוסע בין בתי הזכוכית אל השתקפויות העירום, על במה צבע נוגע באין בגד הצמוד לגופה, על פניה מסכה שחורה, עיניים שחורות בוהקות מתבוננות.

היה זה בוקר אחר בצבע כחול, ענן אפור אחד בפינה קורא תיגר מול עולם מתעורר, עולה על רכבת, פסי ברזל ישרים מובילים לפאתי עיר אפורה. אנשים עוברים, חולפים חלקם מניע ראש אחרים אילמים, חור קטן נפער, כתם בבטן אטומה. מחוגי השעון סובבים, עוד ענן נוסף לשמיים עמוקים.

בובות של אדם יושבים סביב שולחן ומדברים על דברים חשובים. פנים חמורי סבר הכול מאוד חשוב, מתבוננים במצגת עם תרשים צבעוני, אדום אין כסף , ירוק יש כסף, האדום גובר על הירוק. רשימות של אנשים, סלקציה, מי הולך מי נשאר. גוזרים דין במספריים של כן ולא.

מזכירה עם רגלים ארוכות מחלקת קפה ועוגיות , מתוך חבילות נילון כסופות, חלון אטום , רק זכוכית שקופה אילמת, הכתם הולך וגדל.

איש עם משקפי קרן מסביר ברצינות על מגמות השוק, מבעד לחלון רואים את שוק הכרמל, אנשים כמו נמלים, רצים נעים, כמו צעצועים.

נסגרת דלת, שולחן ונירות, צג מחשב, רשימה של מכתבים, לא מפסיקים להגיע, מנסה להרוג נולדים חדשים , כולם מדברים על מכירה , קניה, הצלחה, כשלון...כשלון.

דמויות פלסטיק נכנסות ויוצאות, עוד ניר, עוד מכתב , אוסף של כתמים מצטבר לכתם אחד גדול.טלפון דומם, קצר חשמלי מאתמול ניתק מגע, תהום, חלל אטום אין סופי, מד הטמפרטורה מצביע על 30 מעלות וקר.

מול המעלית מסתופפים דמויות, נדחסות, מדברות בטלפון אל עולמות אחרים, לא מתחבר, נתק מוחלט.

מגיע לקומה הראשונה, עשרות אנשים נעים במסילות שונות ולא נפגשים, כתם אחד וגדול של נקודות הנעות בשבילים לאף מקום.

אורות פנסי הרחוב נדלקים, עוד סימן שמכונת הזמן עובדת.

נמשך, אל פינת האור בצידי העיר האפלה, אל הכתם השחור הממלא את הבטן, הוא כבר יותר גדול מהגוף, משתלט, פועם , גובר.

הכתם משתקף בעיניה השחורות, שחור בתוך אור שחור, היא מסירה את שביב הלבוש האחרון, שיער שחור, שפתיים משוחות באדום, מחייכת מפתה. נשאב לתוכה בכישוף בלתי מוסבר, יודע שהיא הכתם שלי.