רצים למרחקים ארוכים נוהגים לעודד את עצמם כשהם אומרים- הכל בראש. אמנם אלו הרגליים שנושאות אותך קדימה בדרך הארוכה, אבל המאבק האמיתי מתרחש חצי מטר מעליהן. באמצע מאמץ גדול, כשהריאות שורפות והשרירים עומדים בגבורה בעול, וכמעט בכל רגע מחדש- אתה יכול להחליט שאתה מוותר. כל מה שצריך לעשות הוא לקחת נשימה עמוקה ולהרפות, להאט את הקצב, להניח ללב לחזור לקצב טבעי ולהוריד את המבט לקרקע.
מצד שני, אפשר להתעקש ולהמשיך בדרך- לשאוף עמוק ולתת לגוף לנצל כל חלקיק חמצן טרי, לשמור על הקצב, אולי אפילו להגביר אותו, ולהשאיר את המבט תלוי הרחק באופק. זה מאבק פנימי שמתחדש ללא הרף- הוא צץ בעיקר ברגעים קשים, בעליות מתמשכות.
למעשה, המאבק הזה מתחיל בדרך כלל עוד הרבה לפני המאמץ הגופני עצמו, הוא מתחיל במאבק מול השעון המעורר. אתה מביס את הדחף לוותר לעצמך, להמשיך ולישון רק עד שיהיה חם מדי מכדי לצאת ולרוץ, ונועל את נעלי הריצה. המאבק על קבלת ההחלטה הנכונה לא מסתיים עד אחרי שאכלת משהו בסוף האימון, ואפשרת לגוף שלך להתאושש כדי להצליח לרוץ גם מחר.
נירה ליברמן, פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת תל אביב, מציעה על מה כדאי לחשוב כדי להצליח לשמור על שליטה עצמית בדרך להשגת המטרות שהצבנו לעצמנו. ליברמן הראתה שהתמקדות בשאלה "למה אני שומר על כושר גופני טוב?" לעומת התמקדות בשאלה "איך אני שומר על כושר גופני טוב?" עזרה לאנשים להשיג שליטה עצמית טובה יותר.
"משתתפים במחקר שענו על השאלה למה הם עוסקים בפעילות גופנית נטו פחות להעדיף סיפוק מיידי על פני תוצאות לטווח הארוך יותר, זאת לעומת המשתתפים שהשיבו על השאלה איך הם שומרים על הכושר הגופני", כותבת ליברמן.
למעשה, ההבדל בין המשתתפים במחקר לא עצר ברמה התיאורטית- המשתתפים שענו על השאלה המופשטת והרחבה יותר הצליחו להחזיק מעמד באתגר גופני (שליטה בהחזקת קפיץ כף יד) לאורך זמן רב יותר לעומת המשתתפים שענו על השאלה הממוקדת והצרה יותר.
"תוצאות המחקר מציעות שבבסיס בעיית השליטה העצמית נמצא האתגר של שמירה על השיקולים ברמה הגבוהה (שיקולים גלובליים, בסיסיים וראשוניים) על פני שיקולים מרמה נמוכה (שיקולים מקומיים ומקריים) בהחלטות ובפעולות", כותבת ליברמן.
"אנשים שמצליחים להבחין בין שיקולים מרמה גבוהה לנמוכה, ומשמרים את הדומיננטיות של השיקולים הגבוהים, עושים בחירות ומתנהגים בצורה שמשקפת שליטה עצמית. אלו שאינם מסוגלים לעשות את ההבחנה מקבלים החלטות ומתנהגים בצורה שמובילה לכישלון בשליטה העצמית".
התיאוריה של ליברמן, לפיה קיים הבדל בין הבניה מרמה גבוהה (שמאפיינת מחשבה לטווח הארוך) לעומת הבניה מרמה נמוכה (שהיא קונקרטית יותר ומאפיינת את הטווח הקצר) רלוונטית ובאה לידי ביטוי בבחירות שאנו לוקחים בתחומי חיים מגוונים.
ליברמן גילתה שכאשר הסטודנטים שלה צריכים לבחור מטלה אותה עליהם להגיש בתוך פרק זמן קצר, הם יעדיפו לבחור במשימה קלה על פני משימה מעניינת. לעומת זאת, כאשר הם חשבו שמועד הגשת המטלה הוא בעתיד הרחוק יותר, הסטודנטים העדיפו להתרכז ברמת העניין של המטלה.
ובחזרה לפעילות גופנית- כמה זמן פנוי תוכלו להקדיש בכל שבוע לעיסוק בספורט בעוד שנה מהיום? לעומת זאת, כמה זמן פנוי יהיה לכם בשבוע הבא לטובת שמירה על הכושר? ליברמן גילתה כי אנשים נוטים להעריך שבעתיד יהיה להם יותר זמן לעסוק בפעילויות, וכי רק במחשבה לטווח הקצר אנשים הצליחו לשקול את משך הזמן הרלוונטי שתדרוש מהם כל פעילות. למרות שנדמה לנו כי בעתיד יהיה לנו יותר זמן להשקיע באכילה בריאה או בשמירה על הכושר, נראה שזה לא ממש נאמן למציאות- גם בעוד שנה מעכשיו לוח הזמנים שלנו יהיה צפוף.
אם בכל זאת הצלחתם למצוא בלוח הזמנים העמוס שלכם מרווח לעסוק בפעילות שדורשת שליטה עצמית, קחו נשימה עמוקה ועצרו לחשוב על מטרות הטווח הארוך. דמיינו את היעד הגדול הבא, את הסיבות שעומדות מאחורי הבחירות היומיומית וצאו לדרך. |