ביום הזיכרון האחרון בבית ספר עלום באזור השרון חוויתי חוויה שהבהירה לי יותר מתמיד מדוע אנו מדשדשים אי שם במקומות הלא מחמיאים במבחני פיזה, המבחנים ההשוואתיים של תלמידי ישראל לעומת עמיתיהם בעולם.

יום הזיכרון הזה קידם את פניהם של תלמידי כיתות ו'. הם היו אמורים לנהל את טקס יום הזכרון ובעיר הזו בשרון הטקס של בית הספר הזה ידוע כטקס שכדאי להיות בו - מרשים ומכובד. כך ראוי וכך היה צריך להיות גם הפעם. ואולם בעל כורחי נאלצתי להתוודע אל הפן המכוער בחינוך ילדי ישראל. את המורה הממונה על הטקס עניין רק הרצון לנהל טקס מרשים ככל האפשר. כל ילד קיבל משימה: אחד קורא קטע, אחר נושא דגל או זר. כמו תמיד לא לכל תלמידי כיתות ו' היה תפקיד. האם זה הגיוני? התשובה חיובית. עם זה כאשר אתה רואה מורים מקריאים קטעי שירה במקום ילדים, אני יכול לומר לכם אין לי ספק שהקהל -- שהם בדרך כלל בני משפחות התלמידים בבית הספר היו מקבלים בברכה כל תלמידי מקריא גם אם יעשה זאת פחות טוב מהמורה שלו. עד כאן העיוותים הרגילים. מתי אז זה מתחיל ממש לקומם? כאשר אתה לומד שרק התלמידים החלשים יותר, בעלי הדימוי הנמוך הם אלה שנותרו בלי תפקיד. כן בית הספר הזה מכנה עצמו בית חינוך!!! האמנם? שני תלמידים שאני במקרה מכיר -- זקוקים לתפקיד הזה כדי להגדיל את שק ההצלחות שלהם ולומר לעצמם "אני שווה". ההורים עושים בדרך כלל מאמצים כבירים לסייע לילדיהם ופתאום אותם אנשי חינוך בחוסר רגישות ובחוסר ידע חינוכי מינימלי מותירים בהם את התחושה -- "שוב איני שווה אפילו תפקיד עלוב כמו הנחת זר. כאשר נעשתה פניה למנהלת בית הספר בעניינו של אחד התלמידים נענה ההורה בתשובה: ילדך יהיה אחראי על התפאורה. תפקיד שמעולם לא מומש והתלמיד מבוייש לא פצה פה ונשמה מבקשת להתפוצץ. אם אתם לא מסוגלים לחנך לפחות אל תפריעו", מורי ישראל. במערכת חינוך שבה מורים אינם מסוגלים לפתור את הבעיות שהם אמורים ללמוד את תלמידיהם, במערכת חינוך שהמורה עונה לטלפון סלולארי במהלך השיעור אין תקווה לשינוי של ממש. רק משכורות ראויות שיביאו מורים ראויים וינקו את המערכת מהאנשים האלה שמכנים עצמם אנשי חינוך -- ישפר את עתידה של מדינת ישראל. חינוך אינה רק מילה וגם לא רק שמו של משרד ממשלתי. זה הרבה יותר מכפי שהמורים בישראל מסוגלים להבין או באמת רוצים להבין. שבת שלום