ליצור כאילו המחר כבר כאן / כל הזכויות שמורות לנטע רימון
יצר ויצירה
פוסטים פופולאריים
-
אני תמיד אוהבת
15/10/09 | 857 צפיות
-
נטע ושלושת הצדדים
10/8/09 | 658 צפיות
-
שחר
21/12/07 | 362 צפיות
-
לעשות כסף
19/3/09 | 886 צפיות
-
אמא
5/8/08 | 795 צפיות
-
עברייני מין / חינוך ופרסום
3/12/08 | 1163 צפיות
פוסטים אחרונים
- ילדים יוצרים 17/12/14
- מרתון פסח לפיתוח יצירתיות אצל ילדים שרוצים להצליח 25/3/14
- אימון היצר היצירתי 23/3/14
- להחזיר את ר' הביתה! 25/11/13
- אימון להצלחה - תובנה אולימפית 2/10/12
- בית המשפט מעודד זנות 20/10/09
הזדקקות נשית
בעידן בו אנו הנשים מוצאות מחדש את מיקומנו ונאבקות על מנת לקבל שיווין זכויות, הכרה והערכה ביכולותנו ומקום לקולנו. עכשיו, בעיצומו של המאבק שנמשך כבר שנים רבות, וזכה ללא מעט הצלחות וסימני דרך משמעותיים, עולה בי השאלה האם אנו הנשים באמת מחויבות לתהליך ורואות אותו כחלק הכרחי בהתפתחות שלנו כנשים ושל החברה בכלל. האם אנו מסוגלות באמת לעמוד זקופות ולהשיל מאתנו את כל ההתניות והסטיגמות, ולהיות נאמנות לעצמאותנו באופן מוחלט?
או שאולי קיימת בנו מידה של הזדקקות, סוג של צורך פנימי הניזון מעידוד סביבתי רב שנים, החוסם את התהליך, ומשאיר אותנו מול הרצון להיות חלק מתוך..., זוג, משפחה, חברה, שהמחיר על מיקום זה הוא חרותנו ? צורך המקבע אותנו בתפקידים המוכתבים לנו מזה דורות, להיות ייצוגיות, בנות זוג ואמהות, האם יתכן, שהאשה החדשה הבוחרת לעמוד על זכותה כשווה בין שווים לא תוותר על עצמה, כאשר היא בוחרת לחיות בזוג, לגדל משפחה או, מסובך יותר, בוחרת להמשיך לנהל את חייה באופן עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין ?
האם אנחנו הנשים מסוגלות לעמוד מול בחירה כזאת, להיות נאמנות לעצמנו ולא להתפשר ? לדעת שהעוצמות והיכולות שלנו תלויות רק בנו, ולהיות שלמות וחד משמעיות בדרך, ואף להניב פירות מהאפשרויות הבלתי מוגבלות שמצב זה מאפשר לנו ?
או שאולי אנחנו פוחדות מהאפשרות שנגלה את אותה עוצמה, חוששות לכבוש לעצמנו מקום מתוך פחד, התחשבות, קיבעון, תסכולים, דעות קדומות ועוד, בעיקר כשאנו מסתכלות על הגברים שנמצאים גם הם בתהליך מורכב שבו עליהם להסתגל לאשה החדשה, ולמצוא את עצמם במציאות מתפתחת, המחייבת אותם למקם את עצמם מחדש מולם ומול האשה החדשה, כבודדים, כחלק מזוג וחברה.
בתוך התהליך החברתי הזה אנחנו הנשים, מחויבות למטרה, וכחלק אינטגרלי מאותה מטרה עלינו לקחת אחריות מלאה על הבחירה להיות אשה חופשית, לעשות צעדים וליזום שינוי המחובר ישירות לאמת הפנימית של כל אחת מאתנו. היוזמות לא אמורות להיות מוחצנות, הצעדים הם בבית פנימה וכל אחת לעצמה, ורק כשנצליח להיות מחויבות לעצמנו ולדרכנו, נהייה בשלות לשינוי שקורה גם בחוץ וכך נהיה חלק ממנו.
המוזר הוא שנשים רבות מעדיפות להישאר במקומן המוכר, המוגבל והחסום ולשלם מחיר כבד עבור "בטחון", "אהבה", "מעמד חברתי" ועוד הגדרות מהגדרות שונות ובלבד שלא לעשות שינוי, האם גם הפחד הזה נובע מהצורך ומההזדקקות שאומנו לתוכה במשך הדורות? |
תגובות אחרונות
-
shay a
בתגובה על דיוקן כחול
-
שקוף כהה
בתגובה על אשה ליד שולחן
-
אן-ג'י
בתגובה על עברייני מין / חינוך ופרסום
-
Natasha 1977
בתגובה על בית המשפט מעודד זנות
-
רחל נפרסטק
בתגובה על אני תמיד אוהבת
תגובות (45)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מסכימה איתך, אני רואה בנוסף
את המקום שאותן נשים משלמות מחיר, שבכל מקרה משולם,
אם בעבור החופש או בעבור אותה בחירה להשאר במקום של הזדקקות,
אחד הדברים המאתגרים בתהליך היציאה לחופשי ולשיוויון
הוא ההתמודדות עם אותם "צווים" והתניות,
ללא ספק זו הנקודה הכי משמעותית אותה יש לרפא בחברה שלנו.
"קיומית" [קצר יותר:-)]
"לדעתי, כל אישה אשר זכתה בעצמאות כלכלית, אינה יכולה לחזור למקום של ההזדקקות.
נשים בוחרות להישאר במקום "הבטוח", אליו את מתכוונת, כדי לחסוך את מלחמת הקיום וההשרדות שמחוץ לבית.
הן בוחרות להתמודד עם הלחצים הפנים ביתיים במקום הלחצים ומלחמת העצמאות הכלכלית שבחוץ. -
[מוכר כל כך... המנטרה שעזרה לי, היתה "אין מחיר לחופש" וכשיצאתי, גיליתי שיש. ועוד איך יש אך אני משלמת אותו באהבה]
זו זכותן - והן ישהו שם עד לרגע שבו יפגעו בזכותן לממש את החופש שלהן. " -
ברגע שבו יגבילו אותן, הן יבעטו במקום ה"בטוח" וירדפו אחר עצמאותן ... " - שני המשפטים האחרונים מתאימים לנשים שהאינסטינקטים שלהן אינם פצועים...שרואות את מה שרואות, ששומעות את מה ששומעות ולבסוף מחליטות לפעול...אך לצערי, לא מעטות הנשים שהאינסטינקטים שלהן פגועים, הקשבתן ותפישתן לקויות - בעיקר בל ה"צווים" האומרים להן להתנהג יפה ולהעלים עין גם כשלא ממש טוב...
נטע,
ולמרות הכל, אחוזי הזוגות שמתגרשים הולכים וגדלים ואם איני טועה, הנשים הן אלה שיוזמות...
:-)
אני לא מסכימה עם ההנחה שלך כאילו יותר גברים הפנימו את מקומן החדש של הנשים מאשר נשים עצמן. זו לא התחושה שלי, (ואני בטוחה שיותר נשים חושבות שמגיע להן שיוויון מאשר גברים. ) יחד עם זאת ברור לי שיש נשים רבות שאו לא הפנימו, או לא יכולות להרשות לעצמן, או לא רוצות להפנים מקום שיוויוני ועצמאי ביחסים מסיבות רבות.
אבל באותו הקשר הזכרת לי - שמעתי בתוכנית של קרן נויבך מחקר נדמה לי שמדבר על כך שהמסרים לילדות הן- תהיינה מוצלחות אבל אל תדרוכנה על אף אחד. אל תהיינה אסרטיביות. אל תתרברבנה בהישגים האלה. אל תרגיזו אף אחד. המסרים האלה עוברים במערכת החינוך, בבתים, ובכל מקום אפשרי. המשמעות של זה היא שילדות מקבלות מסרים סותרים. מכיוון שמצד אחד הן צריכות להיות מוצלחות והמסר הוא שהן יכולות לעשות הכל אבל במן דרך בלתי אפשרית בתנאי שהן לא מרגיזות אף אחד. אז פעם המסרים היו- יש משבצת ברורה לכל מגדר והמשבצת של נשים היא ילדים בעל ובית, היום לפחות המסרים לא חד משמעיים כאלה, אבל ברור לכולנו שהחיים האמיתיים דורשים אסרטיביות, עמידה על שלנו, לעיתים תחרותיות, דעתנות, מוטיווציה תכונות שמעודדים גברים לבטא אותם. אבל היום נראה שמעודדים נשים להיכנס למשבצת של גברים אבל בתנאי שהן תקשורנה לעצמן את הידיים.
אני גם בטוחה שחלק מהמסרים נוגעים לזוגיות ולכך שנשים צריכות גבר לצידן.
העובדה שיש תחושה כאילו כל ההישגים כבר הושגו מחבלת באמת בתחושת המחוייבות גם בלגיטימציה למאבק ולביקורת, וגם בהישגים.
הפוסט נכתב בהכללה,
אני מוצאת שיש מקום להכללות בעיקר כשמתבוננים
על תהליכים ארוכי טווח, וזה נכון שכל אשה וכל גבר
שונים וייחודיים, יחד עם זאת יש הרבה מכנים משותפים
להרבה קבוצות נשים שעושות תהליכים מאוד משמעותיים
מתוך אותו מכנה משותף ויעדים משותפים.
הפוסט הזה והתגובות אליו עוררו בי כל כך הרבה תגובות שונות שאני לא יודע מאיפה להתחיל, ויחד עם זאת מקננת בי המחשבה שזה בעצם דיון שאני לא צריך להידחף אליו, כי הוא מפנה לנשים וזה דיון שצריך להתקיים, וטוב שיהיו דיונים שגברים (גם בעלי כוונות טובות) לא ידחפו אליו.
אני אכתוב רק שני דברים בכל זאת, שכבר שנים אני מרגיז נשים ששומעות אותי בטענה שהפמיניזם השפיע על התודעה (במידה מסוימת) של גברים יותר מאשר של נשים. גברים רבים (כמבן שלא כולם) השלימו, בין ברצון ועידוד, ובין שלא, את השינוי במעמד האישה והם מחפשים, כפי שכתבת, את מקומם החדש מול האישה החדשה. אך מהצד השני, נשים רבות לא הפנימו את השינוי, לא מצטרפות אליו, נשארות מקובעות באותם סטריאוטיפים שגברים רבים כבר התחילו לפחות להשתחרר מהם, או לפחות לראות אותם כמה שהם - סטריאוטיפים. כשאני רואה שילדות די קטנות משחקות בלאפר בובות ונערות די צעירות כבר מחצינות את מיניותן כדי למשוך מבטים של גברים, אז יש בעיה קשה בהפנמת המהפך בצד הנשי.
נגעת גם באחת התגובות בנושא של חינוך. הנושא הזה חי מאוד ביום יום שלי, הואילו ואני מגדל ילדה בת שנתיים, ואני מסתכל סביב ורואה את התפקידים המגדריים מופנמים בגיל צעיר, בבחירת משחקים, בלבוש המגדרי שהורים כופים עליהן, בכך שכולם חושבים שהבת שלי היא בן, כי היא לרוב לבושה במכנסיים וחולצה נוחים לפעילות ולא בשמלות או בגדים מצועצעים ולא נוחים. אני חושב שאני מגדל ילדה די בטוחה בעצמה, שלא מהססת לטפס על עצים ולקפוץ מגבהים, אבל חייב להודות שאני כבר רואה בנות בגילה וממש מעט מבוגרות יותר שנמצאות במקום מאוד אחר, או ממש על הגבול המבלבל. זה תלוי המון בהורים, וזאת גם במובן של הצורך להתמודד עם תרבות ש99.5% ממנה כופה על הנחשפים אליה תודעה מגדרית סטראוטיפית והיררכית.
המחוייבות למהפכה לא נגמרה ולפעמים צריך את המחוייבות הזו יותר כשנראה שכבר לא צריך. מבט על מעמד האישה במדינות המתקדמות ביותר, כמו קנדה, מראה שכאשר מתעייפים וחושבים שהנצחון כבר הושג, שם מתחיל הכרסום בהישגים.
אני חושבת שהמושג אנו הנשים הוא מושג מטעה. לדעתי אין קולקטיב נשי אחיד. נשים שונות אחת מהשניה מאוד, במצב הכלכלי, החברתי, הגיאוגרפי הפסיכולוגי ועוד. לכן נשים לא חולקות אותה נקודת מבט ואותה השקפה ולא אותם צרכים.
למרות זאת ניתן לראות איזו שהיא תנועה של יציאה לעצמאות. וגם בתחום הזה של זוגיות בכל מיני רמות, כולל ברמת המובן מאליו שחיים ללא גבר אינם חיים.
מיקיי
מסכימה איתך, הזדקקות אינה דבר רע כשלעצמו,
מה שנראה בעיני טעון שיפור זה המקום בו אותה הזדקקות מתורגמת לויתור וביטול עצמי,
בנוסף חשובה בעיני לא פחות, ההדדיות.
כשהיחס בין ההזדקקות לתמיכה הוא שויוני ומאוזן, פעם אני נזקקת והצד השני תומך,
ופעם להפך, זה מתכון בריא יותר.
וברור שכולנו בני אדם עם חולשות רגישויות וצרכים - וטוב שכך,
אני מזמינה התבוננות עם תשומת לב באותם המקומות
כך שהבחירות תהיינה מודעות ונקיות ממניפולציות יקרות.
כל אחד מאיתנו נזקק.
אני נמצאת בנקודה בחיי שהוכחתי לעצמי ולסביבה שאני עצמאית, חזקה, שאני מזיזה דברים, וכביכול לא מפחדת מכלום.
העניין הוא, שאני כן מפחדת. והיום דווקא מהמקום של האישה העצמאית והחזקה שכולם חושבים שאני, אני מתה מפחד.
אני נזקקת, ואני פאקינג משתוקקת להגדיל את התא המשפחתי הקטן שלי ולהוריד מעצמי קצת את נטל ה"אני יכולה הכל ולבד".
אני רוצה להישען ולדעת שיש בן זוג שתופס אותי, ומאידך אני יודעת שיש המון גברים שמרגישים בדיוק כמוני, אבל ההיפך. גברים שרוצים שתהיה שם בת זוג שתתפוס אותם.
אני בהחלט מסכימה עם הדברים כשמדובר במקומה של האישה כשהיא נמצאת במקום שלא טוב לה בו, והיא עדיין שם ומפחדת לעזוב, או מקבלת עליה חוקים חברתיים שלא מתאימים לה. אבל היזדקקות, ורצון להישען על מישהו היא לא דבר רע כשהיא לכשעצמו, ואין צורך להתבייש בו. אם למישהי מתאים למלא את תפקיד האישה הקטנה, זה לגמרי בסדר, כל עוד זה מרצונה החופשי.
רחל, הקושי במתן תשובה מוחלטת מעיד על חשיבה,
כל זמן שנשאיר את השאלות רלוונטיות לעצמנו
ונבדוק אותן תוך כדי בחירותנו, אנחנו בכיוון הנכון.
תודה שבאת והגבת
אל תעליבי את כולם...זהו לא הלך רוח חברתי...זו אולי נכות רוח אנדבידואלית....
מקריאה פשוטה, ברור שהדברים נכתבו ע"י בעל עניין שבוחר באלימות כדי להציג את דבריו.
צריך לבדוק, האם לעצורים יש גישה לאינטרנט במעצר....
קשה לי לתת תשובה מוחלטת. כל אדם בוחר להיות היכן שהוא רוצה להיות.
מאחר שאני רואה עצמי כאדם, הבחירות שלי נובעות מרצוני.
מובן שרצונות כולנו נובעים מהשפעות שונות החל בילדותנו וכלה באורח חיינו.
יחד עם זאת יש עוד הרבה לעשות למען שוויון חברתי וכלכלי בין המינים.
אחת הקוראות שאלה אותי מדוע אני לא מוחקת את התגובות האלימות והמתלהמות של נעם, מאחר ולדעתה יש בהן טעם פסול ומר.
בחרתי להשאיר את התנהלותו תלויה לעין כל על מנת להדגיש ולהראות את הלך הדברים המשקפים, לצערי, הלך רוח חברתי קיים.
זו דוגמא מצוינת המדגישה שוב את החושך המחשבתי והמנטלי שמולם, אנו הנשים, מתמודדות ושעלינו להאיר, בעיקר כשאנו עומדות על זכותנו להשמיע את קולנו ולא לוותר. כמו רבים לפניו גם הוא לא יצליח להחליש, רק לחזק, את ההתקדמות הבלתי נמנעת שלנו לחברה נאורה יותר.נעם
ניסיתי להיות עדינה איתך ולא להלבין פניך
אבל אתה גס רוח ובוטה,
השפה הגבוהה שלך לא תצליח לעולם להסתיר את העובדה
שההתנהגות שלך מזמן כבר לא "פוטנציאלית",
אתה יודע היטב שעברת את הגבול הזה יותר מפעם אחת.
אז שב בשקט לפני שתקום עליך קופת השרצים שלך.
בהנחה, המטומטמת משהו, שיש דבר כזה הקרוי "אנס פוטנציאלי" ( ישמרנו האל, עוד מעט יענישו אותך על סך "פוטנציאל..." ) האם לא נגזר מכך שנשים נושאות בנטל האשמה בכל שאינן מתרחקות מקירבתם של אותם "פוטנציאליים " ????
ואם זה נשמע אבסורד, הרי אבסורד שבעתיים כדי להינצל מהכשל הלוגי הבלתי נמנע הזה הוא לראות את כלל המין הגברי כ"אנסים פוטנציאלייים" ???
דבר אחד ברור - ישמרנו האל, מהאווילות מהאווילות הנשית הזאת. אבל מה לנו ראיות, ומה לנו משפט הוגן, בשביל מה כל הקש והגבבה הזה כאשר מה שמולך בכיפה זה "הפוטנציאל" ההזוי והמטורלל הזה.
מי שמייחס לנשים או גברים "פוטנציאל" מסתיר בעצם עמוק בארון, שינאת גברים או נשים, הכל על פי הענין.
נעם
בצורה מוזרה ולא קומוניקטיבית את חוזר על השאלה שלי,
רק המשפט האחרון מסגיר אותך
אונס אינו תוצאה בלתי נמנעת של שום מצב עלי אדמות,
כל זמן שתחשוב בצורה כזאת יש סכנה שגם תפעל על פי חשיבה זו
מה שמעמיד אותך באור של אנס פוטנציאלי.
קשקוש מקושקש. על איזה "מחויבות למאבק" את מדברת ? הרי רובכן ככולכן מוכנות למכור את אמא שלכן בשביל בדל גבר. בשביל מראית עין של גבר בחייכן אתן מאבדות כל שביב של סולידריות נשית ונאבקות ומתפלשות בבוץ.
וכל זה כי הייתן ונותרתן שבויות בתוך האשלייה הכוזבת של "האהבה". באמצעות ההונאה הראשונית הזאת, הקשר הקונספירטיבי הגברי הבראשיתי הזה נגד המין הנשי שנועד להגביל ולצמצם את המיניות הנשית רק כלפי האוביקט "הנאהב" , קשר אווילי שאת וכל שאר בנות מינך הפנמתן עד כדי כך שהפך להיות טעם קיומכן עלי אדמות, באמצעות הכזב הזה, הפכתן להיות שבויות במאבק נואש ומטומטם שבו אתן מזהות "אושר" עם קיום גבר בחייכן. בשעה שאמת החיים הבסיסית היא שמי שתולה את קיומו של האושר בחייו בקיומו של זולת כלשהו בחייו, יהיה זה: גבר, בעל, חבר, אוהב...אפילו ילדים. הוא אדם מנוכר למהותו. האושר מצוי כולו במיצוי הסגולות היחודיות של כל אחד מאיתנו ולא בתוצאה אקראית של קיום או אי-קיום גבר בחיי אישה.
נשים היו ונותרו משועבדות כי האהבה לוכדת את גופן ונשמתן בחגורת צניעות סמויה מן העין הקרויה - אהבה. את הקיום הממשי והריאלי של הזוגיות החליף שיח מטורלל והזוי של "אהבה". האונס הוא רק תוצאה בלתי נמנעת שלו
בית הספר אינו דוגמא להתנהלות החברה,
הילדים עדיין לא מגובשים בדרכם לכן עלינו רובצת האחריות להראות להם את הדרך הנכונה.
נטע,
אני כל כך רוצה, מתיימרת, משתוקקת להאמין לדבריך - כי רק מיעוט קטן הוא אגרסיבי המכון לאגו של עצמו.
אך ראי מה קורה בבית הספר... בנים ובנות כאחד.... האם אין כאן התמכרות לאגו של עצמם?
האם הם שואפים לשיתוף ושיוויון?
אולי הם כן שואפים לשיתוף אך שאיפה זו באה כדי לא להרגיש בודד מול המחנה של היריב.
כלומר שמה שגורם לשיתוף הוא האוייב ולא הרצון לשיוויון ....
הלוואי אמן כן יהי רצון כי דבריך אמת הם
מאוד מתחברת לגעגוע...
ואני מאמינה שאפשר להניח ללוח הבקרה ולא להסתכל עליו כמה דקות או חצי שעה בלי לשלם על זה מחיר כל שהוא.
רחל מסכימה איתך שכל אדם הוא השתקפות של סביבתו,
יחד עם זאת יש לנו לכולנו את היכולת לעשות שינוי,
וזה תלוי רק באמונה ובנחישות, זה לא חייב לכאוב.
הכל אפשרי.
בתור אחת שחיה לבדה כבר הרבה שנים... אני קוראת משני קצוות:
כל כך רגילה לעצמאות שלי, ולהחלטיות שלי.
אבל בפינה רחוקה וישנה נורא אני מתגעגעת קצת לאפשרות להישען אחורנית, להניח ללוח הבקרה ולא להסתכל עליו כמה דקות, למשל חצי שעה... לא יותר!
המוזר הוא שנשים רבות מעדיפות להישאר במקומן המוכר,
המוגבל והחסום ולשלם מחיר כבד עבור "בטחון", "אהבה", "מעמד חברתי"
ביטחון אם אין לאישה אין לה בכל מצב...
הביטחון ואהבה מגיעה משורש הבית שבו גדלה להיות...
שינוי מוחלט בחיי האישה יכול לקרות לה ...
רק עם היא עוברת טראומה מיוחדת שבו היא יכולה ליפול...
ושוב הכל תלוי גם בחברה שלה ובבית מי איתה גם...
פוסט יפה אהבתי המשיכי כך....***
להאמין במה שכתבת זו בחירתך,
אני חולקת עליך ויודעת שאפשר גם אחרת,
הרצון לשלוט אינו טבע שני שלנו,
הוא נחלת מיעוט אגרסיבי במכור לאגו של עצמו (וזה נושא בפני עצמו),
הצורך לחיות בשיתוף ושיוויון קרוב הרבה יותר למהות קיומנו ולדרך השרשתה.
תתפלאי,
אבל יש נשים רבות החיות במה שאני מכנה, סיוט מתמשך,
ומשוכנעות שזה מה שמגיע להן, ותאמיני לי, זה רחוק מלהיות מקום בטוח.
עצמאות כלכלית, רוחנית, פיזית, חברתית, משפטית...יכולה להגיע רק ממקום של עצמאות אישית,
השינוי אמור להגיע מבפנים,מתוך אמונה והכרה בצורך לחיות בחברה שיויונית
המאפשרת לכל אדם לחיות לפי בחירתו ולא על פי שיפוט מגדרי.
רק אחרי שמתקיים השיחרור המלא מאותם לחצים, סטיגמות, דעות קדומות, ופחד
רק אז יכולה להתקיים עצמאות שבאה לידי ביטוי גם בתחום הכלכלי,
אבל הוא לא העיקרי,הוא לפעמים תרוץ מצויין לחסימות אבל הוא לא אמיתי.
המהפכה הזאת זכתה בכמה השגים יפים מאוד במאה האחרונה,
ככל שנהייה ממוקדות וממוקדים יותר כך נצליח לעשות עוד שינויים,
לא צריך אלפי דורות, זה כבר כאן, כחלק מהאבולציה החברתית,
וככל שנעמיק ונבין את התהליך הבלתי נמנע הזה,
ונתחבר למטרתנו מהמקומות האמיתיים שלנו,
נצליח ליצור חברה טובה יותר,
משוחררת יותר, כי אותו שחרור שכל כך מפחיד גברים,
יכול לשחרר גם אותם,
אם רק נתחייב יחד באומץ, לאמת הפנימית שלנו.
נעמה,
נשים מחונכות לניזקקות, נשים מורגלות בלהצדיק את קיומן כ"מין החלש",
את אותו חינוך לשינוי מי אמור להוביל?
מי מחנך את הדור הבא?
האם אנחנו ההורים, והנשים בעיקר, באמת מאמינות
ומבינות את האחריות והמחוייבות לאמת המוחלטת המדברת על שיוויון
כערך מרכזי בהתפתחות החברתית המתחייבת?
כל זמן שאת מאמינה לזה...
אשרייך.
ואת עדיין מאמינה?
עוד לא ראית את האשליה? את חוסר הצדק?
את הרמיה שבפנטזית ילדות הזאת??
תודה רבה בלאק קאט,
אני שמחה, כל פעם מחדש, לראות שיש גם שותפים גברים לדרך.
עצמאות אישית היא מקום טוב,
ואני רוצה להאמין שכל אשה ואיש שואפים להיות בו,
אני לא חושבת שזה אמור לבוא על חשבון הקטנת אחרים,
לכל אחד יש חשיבות בחיינו, רק על התלות החוסמת צריך לוותר.
בהחלט פוסט מעניין.
לדעתי, כל אישה אשר זכתה בעצמאות כלכלית, אינה יכולה לחזור למקום של ההזדקקות.
נשים בוחרות להישאר במקום "הבטוח", אליו את מתכוונת, כדי לחסוך את מלחמת הקיום וההשרדות שמחוץ לבית.
הן בוחרות להתמודד עם הלחצים הפנים ביתיים במקום הלחצים ומלחמת העצמאות הכלכלית שבחוץ.
זו זכותן - והן ישהו שם עד לרגע שבו יפגעו בזכותן לממש את החופש שלהן.
ברגע שבו יגבילו אותן, הן יבעטו במקום ה"בטוח" וירדפו אחר עצמאותן ... שהיא בעיקר כלכלית, זה במקרה הטוב,
במקרה הרע - הן יושפלו יהפכו לקורבנות ולבסוף יחיו בפחד ואשמה - שאינם אנושיים (לפי תפיסת עולמי לפחות)
ולכן - אני מחזקת את ידי הנשים שנלחמות למען זכויותיהן בכל דרך אפשרית, כדי לאפשר להן ולאחרות לממש את חירותן וכל ההגשמה העצמית שלהן.
וואוו, איזו שאלה...
לדעתי, המהפיכה עדיין בעיצומה. קשה מאד לשנות קיבעון של אלפי דורות בכמה עשרות בודדות של שנים ולכן כנראה, את שואלת את השאלה. כמו בכל תהליך צמיחה, ישנם ענפים שגדלים בכל מיני כיוונים וכל אדם בוחר "לשבת" על הענף שמתאים לו, אם מתוך בחירה אישית ואם מתוך אילוץ...
התהליך האבולוציוני עדיין בהתהוות וכמו בכל תהליך שכזה - החזק והכשיר ישרוד. (וכבר כיום ישנן תנועות של נשים הקוראות להחזיר את המצב ל...קדמותו).
דרך אגב, אחת "הגרורות" של המהפיכה הזאת היא...מקומו של הגבר... מניסיון - זה די מבלבל....
יש נשים מחוייבות וישנן שלא. הרי בכל מהפכה ישנן מעטות שעושות את המלאכה ורבות שנהנות מפרייה.
השינויים הם איטיים. גם אצל נשים וגם אצל גברים.
ולרוב כדי לשנות דברים יש קודם כל לשנות את החינוך שמקבע אותנו בעמדות שהיו נוחות לדור הקודם. נשים נזקקות בדיוק כמו שגברים נזקקים. רק עם עבור השנים מגלים שזה לא בדיוק ככה, שיש בזה המון מן הזיוף, העמדת הפנים ומענה לסטראוטיפים קיימים.
*
נעמה
לא תמיד רוצה ...
לפעמים נחמד לי שיש מישהו "חזק" ו"חכם" שדואג לי ...
"המוזר הוא שנשים רבות מעדיפות להישאר במקומן המוכר, המוגבל והחסום ולשלם מחיר כבד עבור "בטחון", "אהבה", "מעמד חברתי" ועוד הגדרות מהגדרות שונות ובלבד שלא לעשות שינוי, האם גם הפחד הזה נובע מהצורך ומההזדקקות שאומנו לתוכה במשך הדורות?"
לא רק נשים. הרבה בני-אדם, נשים וגברים, מעדיפים את הביטחון שבאהבה, על פני הריגוש שבפריצת דרכים חדשות..
אבל הכיוון הוא נכון ושיוויון הוא כבר לא מילה גסה ופמיניזם - מפחיד בעיקר עבור מי שחושש למקומו..
לאחר 50 שנה של קשירת מערכות יחסים
הדבר הכי חשוב שלמדתי
שאני צריכה לעניין את עצמי
לכלכל את עצמי
להצחיק אותי לסקרן
והמין השני הוא רפרפת רק לפתן
אך האוכל העיקרי
אני מספקת לעצמי
חומר למחשבה
ואת רוצה עדינה'לה?
זה רק עניין של זמן, דור או שניים, שהנשים ינהלו את העולם שלנו ...
אנחנו, הנשים, בד"כ יותר פרקטיות ולא יכולות לסבול התנהלות לא נכונה. ואם נרצה או לא, נמצא את המושכות בידיים שלנו.
ועדיין השאלה הקשה ביותר מבחינתי היא
עד כמה אנחנו באמת מחוייבות לשינוי הזה,
ועד כמה אנחנו, כנשים, מוכנות לקראתו ורוצות אותו.
כאשר אנו מסתכלות על ההיסטוריה של נשים במאה וחמישים השנים האחרונות, אנחנו רואות תנועה גדולה קדימה.
בכל דור נעזרו נשים בפירות מאבקים של נשים מדורות קודמים, בכדי להתקדם הלאה.
כיום יש שוני רב בין הדרכים השונות בהן בוחרות נשים, במידה בה אפשרויות הבחירה הולכות וגדלות.
ועדיין, כפי שכתבת - "נשים רבות מעדיפות להישאר במקומן המוכר, המוגבל והחסום ולשלם מחיר כבד עבור "בטחון", "אהבה", "מעמד חברתי" ועוד הגדרות מהגדרות שונות ובלבד שלא לעשות שינוי"
אנחנו אכן בעיצומו של תהליך. התהליך של שחרור מכבלים - חיצוניים ופנימיים, אפליה ממוסדת, סטיגמות ודיעות קדומות.
כן, זה מצב שיכול להתקיים
כל זמן שאת בטוחה שנשארת נאמנה לעצמך
ולא שילמת על כך במחיר חרותך
ואת זה רק את יודעת
"אל אישך תשוקתך" לעולמים,
מבחינה זו לעולם נהיה זקוקות ונצרכות, וצריחות ולעולם לא נדע מרגוע.
יחד עם זאת אינני רואה בדינמיקה הזו בדחף הזה משהו שצריך לבטל אותו או לראות בו משהו שלילי ,
אנו יכולות יכולות להיות גם במקום הנזקק וגם במקום המזוקק .