| כך... ובשיחת טלפון אחת כל העולם מתהפך.
היום הזה התחיל כמו כל יום שישי רגיל - לטוב ולרע - אבל מיד התהפך לו. ומה רע יותר להפוך עולמות מאשר המוות.
התאבדות.
במשפחה!
קצין בסדיר!!!
אני לא יודע מה דעתי על המוות - אני לא שלם עם דעותיי בנושא. אני לא שלם גם בלי דעותיי בנושא. אני בהחלט מסוגל להזדהות עם השוכב בארון, עם כאבו וצערו ועם הדרך שבה בחר; אבל מן העבר השני, שם עומדת משפחתי - כואבת וצערה רב כעת עשרות מונים... אני, כמובן, מעולם לא עמדתי במקומו - שם בארון - אבל, אלוהים עדי, עמדתי קרוב מאוד לקצה. וכשרוח-הים הייתה בשיערנו והשמש מעל ראשינו ודמעות בעיניי חלקינו ואנשים רבים סביב, חיילים ואזרחים, אצלי בראש העצב היה מהול בשמחה מרירה. הוא הצליח! הוא רצה, והוא הצליח! ואז אני רואה את הבעת פניהם של קרובי-משפחתי, שכמותן לא ראיתי מעולם, ולא ידעתי את שהיה בלבי. גם כעת אין אני יודע לבטחה. כנראה שגם עתה לא אגיע לשלמות עם דעותיי... כי הכאב - הכאב הוא הדדי; תרופה של אחד היא מחלה לאחר. מוות. חיים. מי מת ומי נשאר לעמוד לבכות על לכתו. ומדוע זה הלך. ומדוע לעולם לא ישוב. ומה נשאר. ומה באמת טמון בבכי; מה מספרות הדמעות, שהיו בפנים וכעת הן בחוץ. ומי אלה כל האנשים האלה. ועד כמה חיים נעצרים. מה שבר. מה משבר. מה מותר ומה אסור. מה אנחנו יכולים ומה לא... העצב הוא אמיתי. הכאב הוא אמיתי והוא עז. החיים הם אמיתיים ומפניהם לא ניתן להסתתר; רק טיפש ינסה.
את החייל שמת אתמול בלילה לא ממש הכרתי. את הסובבים אותו אני מכיר היטב; הם יקרים לי מפז. לכן גם הוא. והגעתי לכבדו והגעתי לכבד אותם ועכשיו אני בבית ובעולם יש עוד צלקת.
חייל אמיץ ואיש יקר. יהי זכרו ברוך. |