כל החצרות מגרש משחקים, והבתים בם מאבני לגו, והחצר שלנו הייתה היפה מכולם. בחזית הייתה גדר תיל עטופה בעלווה ירוקה, מקושטת בפרחי בוגנויליאה וורדים ננסיים ומתחת לה השתרעו שתילי כובע נזיר ויהודי נודד, ושער ברזל חורק עמד בכניסה, צבוע כתום עז, וממנו הוביל שביל מרוצף אבנים קטנות כפסיפס היישר אל מרפסת מפולשת, שהיינו נוהגים לשבת בה מדי יום לאכול את ארחותינו. מימין לדלת הכניסה חלון חדר האוכל שאדנו שימש לנו כדלפק, ומשמאל לה, חלון חדר השינה שהיה מוגף בתריס ירוק זית מרבית היום, מלבד בבקרים, שאז הייתה אימא נוהגת להניח עליו את הכסתות והמצעים כדי לאוררם משנת הלילה. על האדמה פרוס היה שטיח צבעוני רקום פרחים. משמאל, לבלבו כרזינטמות מכותרות בשיחי גרדיניה יסמינית ושיחי שושנים אדומות שהדיפו ריחות משכרים למרחוק, ומימין ערוגות פרחי לוע ארי, קליות לבנות, פרחי בכור אביב סגלגלים ופרחי ליליום צחורים משורבבי אבר צהבהב, ושתי ממטרות היו מזות מים ומצננות את האוויר. סמוך לגדר, עמד עץ גויבות ענקי שקומתו כרעה תחת נטל ענפיו העבותים של עץ תות שכד לעברו מהחצר של משפחת קלר ושניהם סוככו ככה בקיץ כפות קעורות שהטילו תחתיהן צל כבד. וסמוך לגדר הפרומה של משפחת גרוס עמד עץ לימון, שהייתי נוהג כל הזמן לכרוע מתחתיו ולחפש לי גומות של "ברלה" שעד שעזבתי את השכונה הייתי בטוח שאמיריו מגיעים עד לעננים אבל האמת כפי שהתגלתה לי לאחר שנים הייתה, שכל גובהו לא היה יותר מגובהו של שיח בינוני רגיל.
לעלות על הגג של הבית שלנו בשכונה, נחשב בעיני כדבר קסום ומסעיר. פעם שמעתי מתלחששים שמישהו החביא שם דברים בזמן המלחמה, וכהוכחה להתלחששיות האלה ראיתי יום אחד את אחי הגדול משחק עם החברים שלו בסטן ישן וחלוד וכדורי רובה צ'כי שהם מצאו כביכול על הגג, הבעיה הייתה שאני הייתי אז רק בן ארבע ונמוך מדי ואף פעם לא הצלחתי לטפס ולעלות כמו כולם על הגג, ומה שהכי הלהיב אותי היו הסיפורים של אחי הגדול על "אוצר" שחבוי שם על הגג ואפילו חשדתי בו שהוא מנסה ככה להסתיר ממני את את כל האמת על אותו "אוצר", אבל חוץ מעניין האוצר, הגג היה גם מקום אידיאילי לצפות ממנו למרחקים. לא רחוק מאיתנו היה אז מתחם צבאי בריטי שהפך מחנה אימונים לאיזו יחידה מוצנחת של צה"ל, "מחנה יעקב" קראו לו, שהחיילים היו מתאמנים בו מדי פעם בצניחה, וכולם חוץ ממני ועמיקם היו עולים אז על הגג שלנו כדי להיטיב לראות, איך חולף לו אי שם בשמים "דקוטה" עם שני פרופלורים ענקיים ופולט מקרביו חופות חופות של מצנחים לבנים שנעו ברוח לכיוון הים כשהם צמודים זה לזה כמו זרי פרחים לבנים. "הנה אחד" "אימא!" אימא שלי יצאה מהמטבח מנגבת את כפות ידיה בסינר שחגור היה דרך קבע על מותניה "מה קרא מה יש שפל'ה "- תמיד היא קראה לי שפל'ה שזה טלה קטן באידיש "אימא גם אני רוצה לעלות על הגג" “איזה גג"? "למעלה, כמו כולם" אימא שלי הייתה רק מרימה את ראשה ומביטה ככה למעלה באיום "ילדים." היא הייתה צורחת "תרדו מהר למטה או שאני קוראת לאבא"!
יום אחד בדרך מהגן אמרתי לעמיקם שאנחנו חייבים היום לנסות ולטפס על הגג "לגג? למה? יש היום צנחנים?" הוא שאל "לא. סתם" אמרתי לו "אולי נמצא שם משהו.." "אבל אימא לא מרשה לי.. זה מסוכן.. ואם ניפול..?" עמיקם תינוק בכיין של אימל'ה. "לא אכפת מאמאש'ך. כולם כבר עלו לגג רק אנחנו לא" התעקשתי הוא שתק ואני מיהרתי לעודד אותו "אל תפחד, אף אחד לא ידע נעלה ותכף נרד." וככה נפגשנו כמו שני הרפתקנים אחרי האוכל בחצר של משפחת טרמו, אחרי ששוטטנו מפה לשם ולא מוצאנו משהו מיוחד לעשות במקום אני התחלתי לדרבן אותו "נו נו מה אתה אומר נעלה"? בהתחלה חיפשנו סולם. סולם לא היה. אבל במקום סולם מוצאנו חלון שבור. אחרי שניקינו אותו משרידי הזכוכית הנחנו אותו על קיר המזווה, שאבא שלי בנה לנו עליו שובך יונים קטן. מבעד לחורים העגולים של המזווה המחופים ברשת, שמעתי רעש של מים זורמים, וידעתי שאימא שלי עומדת שם במטבח ומדיחה את הכלים, אז רמזתי לעמיקם להיות בשקט והנחתי רגל על השלב שחצה את החלון לשנים, והחזקתי בשולי הרשת שעל אחד החורים ומשכתי את עצמי לאט לאט למעלה ומיד הרמתי את הרגל השניה והנחתי גם אותה על הקרש ואחרי שייצבתי את אחיזתי הרמתי את הרגל הראשונה והנחתי אותה על המסגרת השעונה על הקיר ונשענתי עליה ואז הרמתי לאט לאט יד אחת עד שהצלחתי כמעט להגיע לשולי הגגון וגששתי במה להיאחז והרגשתי איך כף ידי מתמלאת בחריוני יונים וניסתי לייצב את אחיזתי ולהתרומם. עמיקם דחף אותי מלמטה אבל זה לא עזר פתאום אני איבדתי את שווי המשקל וונפלתי למטה והתגלגלתי על החול. בהתחלה הייתי מופתע, לא חשבתי שהטיפוס יהיה עניין קשה ועסק מסובך כל כך. מהצד הייתי בטוח שזה עניין של מה בכך. רק אם אני ארצה, חשבתי לעצמי, אני אוכל לדחוף את עצמי למעלה בקלי קלות. אבל לא בכיתי ולא כלום. מיד קמתי ניערתי מעלי את החול וניגשתי שוב לקיר המזווה כאילו דבר לא קרה, אבל עמיקם הקדים אותי ואמר "תן לי" ואני לא התנגדתי ולא מחיתי ועמיקם הרים שתי ידים ומיד דחף את עצמו למעלה והשתטח על כל ממרח שלשלת היונים והושיט לי את זרועו. החזקתי בכף ידו וניסיתי להתרומם ולא כל כך הצלחתי עד שחשבתי כבר להיכנע, ושזהו זה, ורציתי למשוך את ידי מאחיזתו וליפול שוב למטה, אבל עמיקם התעקש והחזיק ביד אחת במוט ברזל שנעוץ היה מאחוריו ליד השובך ובידו השניה לפת בחוזקה בפרק ידי ומשך אותי ככה בכל כוחו למעלה וכל הזמן לחש לי בחוסר סבלנות "נו נו נו" עד שגם אני הצלחתי, ואני לא יודע איך, להרים את עצמי. מרוחים ומטונפים בששלת יונים עמדנו על הגגון והתחבקנו. אחר כך עמיקם עשה לי "סולם גנבים" ואני הנחתי רגל אחת על כפות ידיו המשולבות ולא הרהרתי שאני לא יכול אלא נאחזתי בכל כוחי בקצה הגג וגלגלתי את עצמי למעלה, ותכף ניסתי להתכופף ולהושיט לעמיקם את ידי אבל הוא הקדים אותי ולפני שהספקתי להגיד מילה הוא עלה על השובך ומיד דילג לגג והתייצב מאושר על ידי. הגג היה אכזבה. כל כולו סתם גג מזופת, מסויד בחלקו בלבן, ובוהק כמו כלב דלמטי שמרוח בחריונים. שום אוצרות ושום כלום, מלבד כמה סמרטוטים וקופסאות שימורים מחלידות, ועוד כמה תרמילי נחושת ריקים, לא מצאנו שם שום דבר ששווה היה לטרוח עליו או אפילו לקחת איתנו לעסקת חילופין. נראה היה שמישהו הגזים בתיאור המקום. אפילו תרמילי הרובה היו חסרי ערך ותועלת מפני שמישהו כבר הקדים אותנו וטרח לפוצץ להם את הפיקות. אחרי שהתרוצצנו ככה איזה עשר דקות מקצה לקצה וצרחנו בהתלהבות ואחרי שסקרנו את השכונה מלמעלה עוד עשר דקות, התעייפנו והחלטנו שהשבענו את סקרנותנו ושדי לנו ממה שראינו ושאנחנו צריכים לרדת. עמדתי בקצה הגג והבטתי למטה, אחר כך התהפכתי ונשכבתי על הבטן והתחלתי לאט לאט להדוף את עצמי לאחור ופתאום רגלי גששו באוויר וכמה שניסיתי לא הצלחתי לראות להיכן אני עומד ליפול, ומיהרתי ומשכתי את עצמי בחזרה והתיישבתי על הקצה של הגג וכמעט שפרצתי בבכי. מסתבר שלעלות היה דבר של מה בכך, אבל כדי לרדת צריך לעשות זאת במהופך ואז לקפוץ לגגון של המזווה ומשם לקפוץ לחול אבל אני פחדתי לקפוץ בלי לראות לאן אני קופץ. חששתי שאני אתגלגל אחורה ואפול למטה, וכמה שניסתי, כל פעם שהרגשתי את רגלי מטיילות להן ככה באוויר שבתי וטיפסתי בחזרה עד שהדבקתי בפחד שלי גם את עמיקם וככה באין בררה, החלטנו שיהיה מה שיהיה אנחנו נשארים על הגג ולא זזים משם, מפני שעדיף לנו להמשיך לשהות שם, מאשר להסתכן בנפילה. למעלה בשמים שמענו רעש של אווירון ועמיקם אמר שאולי אלה צנחנים ורץ מסביב עם ידים פשוטות לצדדים והשמיע קולות של אווירון "זה סתם פיפר" אמרתי לו והצבעתי על אווירון קטן ששיט בין העננים והשבית את הדממה בטרטור חרישי ומונוטני. היה זה יום קיץ חם לוהט ומצמיא ואנחנו הסתובבנו לנו מקצה לקצה בלי עניין מיוחד וכל פעם התקרבנו קרוב לקצה היבטנו למטה והפחדנו את עצמנו אבל ממש ממש לא היה לנו משהו מיוחד לעשות, שחקנו "זוג או פרט" ו"אבן נייר ומספרים" עד שנמאס לנו אחר כך בעטנו בקופסאות השימורים וקפצנו על רגל אחת כמו בקלס ובינתיים השעות נקפו והשמש נטתה לשקוע והצללים הלכו והתארכו. למטה, הרחוב התחיל להתעורר משנת הצהרים, המורי התמני התחיל לצעוק ואנחנו ראינו אותו יושב בחצר שמאחורי הבית בגלביה לבנה מחזיק מקל ומרביץ תורה בחבורה של ילדים בפאות מסוסלות שצרחו אחריו בקולי קולות "אדוני אלהינו" לא רחוק מהם ראינו את שולמית אשתו של סעדיה יושבת על מדרגה ברגלים מפוסקות, ודופקת פלפלים באבן ומכינה ביזבז חריף אש. ברחוב האנשים יצאו ובאו כשכל אחד מתעסק בעניינו. אנחנו רבצנו למעלה כאילו אנחנו רואים ואינם נראים והשקפנו על העולם מלמעלה שזו מהזווית הראויה להשקיף על העולם. אמא שלי פתחה את הדלת המרושתת מאחור, יצאה לחצר עם שתי צלחות עמוסות שאריות של אוכל והתחילה לצעוק "גררו גרו גור.." מיד התאספו מסביבה כל התרנגולות הברווזים והאפרוחים שטיילו להם חופשי בחצר. היא שפכה לפניהם את השאריות של הפירה האורז והלחם שאכלנו בצהרים מצלחת אחת, ומיד התרחקה קמעה וקראה "מיץ מיץ מיץ" ושפכה מהצלחת השניה שאריות של עוף לחתולים ואז שבה ונכנסה לבית ואנחנו שמענו איך הדלת המרושתת נטרקת מאחוריה. זו הייתה מין הנאה מושכת ונאה לראות מלמעלה התנפלות המונית על האוכל. כל חתולה התגנבה חרש חרש בגו קמור כאילו היא חושדת בפלילים חוטפת חתיכת עצם ומתרחקת אל מתחת לעץ ומיד מתחילה לגרום ולכרסם לה בשקט. אבל העופות איזו בלגן. דחיפות, קפיצות ממש מהומת אלוהים. כל אחת מנקרת את רעותה ומנסה לקפוץ לנתר בכוח מעל כולם ולחטוף ראשונה. אחר כך הלכנו לחזית וראינו את חיים השמן, אבא של עמיקם יוצא מהבית במכנסי חקי מרופטות ובלי חולצה ונעמד ככה עם כרס משתפלת ליד החצר של קלצקין ומנפח את החזה כמו מתאבק סומו יפני ומתחיל לקרוא "ציפורה ציפורה" משלא נענה ניסה שוב לקרוא "גברת קלצ'קין גברת קלצ'קין" לבסוף התייאש התיר את השרשרת מעל לאופניו שהיו קשורות לעמוד החשמל ונסה לעלות ולרכב על החולות אבל תכף נתקע בחול וכמעט נפל ושוב ניסה לעלות ושוב כמעט נפל, אבל הוא לא וויתר, כאילו הוא מנסה להרשים שם מישהו, מלמעלה זה היה מחזה נורא מצחיק מפני שהוא היה איש נורא שמן. לבסוף הוא התייאש ומתח על פניו חיוך כנוע ומפויס והחזיק ביד אחת בכידון וביד השניה במושב ומשך ככה את האופנים במורד הרחוב ואז יצאה פתאום דורה, אמא של עמיקם, מהבית ומהרה לדלוק אחריו כשהיא מחזיקה בידה חולצה צבעונית וצועקת "חיים חיים" כשלא ראתה אותו נעמדה ליד עמוד החשמל והתבוננה מסביב, ושוב התחילה לצעוק "חיים חיים" ותפסה בראשה וסיננה בכעס "לאן הוא הולך המשיגנע קופ הזה בלי חולצה?" ככה היא עמדה כמה דקות וחיכתה שאולי הוא יתחרט ויחזור ואז חבטה בידה באוויר והפטירה ביאוש "המשיגנע הזה יוציא אותי יום אחד מדעתי" ומיד הסתובבה והתחילה לצעוק "עמני'ו עמני'ו" ואני נדמה היה לי שאני מבחין בשתי דמעות גדולות שנקוות לו לעמיקם מתחת לעיניו אבל הוא לא הוציא הגה ורק הרעיד את כתפיו והתייפח לו בשקט ואז פתאום היא התקרבה לכיווננו ואנחנו חשבנו שהיא גילתה אותנו וטמנו את ראשנו עמוק לתוך זרועותינו ופחדנו להציץ אבל היא לא הבחינה בנו ורק נעמדה ליד שער הברזל הכתום שלנו וצעקה "חיה חיה" לשמע קריאתה אימא שלי יצאה מיד החוצה ושאלה "ואס איז געשיין דורה" ושמעתי את הביפ ביפ השורקני שלפני "והרי החדשות" של השעה ארבע מבעד לדלת וזחלתי קרוב לקצה וראיתי אותן עומדות זו מול זו ליד השער"חיה, אעפשר אוסטע געזיין מיין אינגלע עמינ'יו..?" "לא" "לא"?! נו כמובן שמיד שתי הנשים ההיסטריות האלה התחילו להפחיד זו את זו כשהן חובטות על לחייהן ונאנחות "אי אי אי" ומכאן התחיל להתגלגל ולהתפתח מסע של התרוצצויות ודילוגים "ילדים מישהו ראה את גודל'ה ועמיני'ו"?! מכאן לשם משם לכאן כמו נמלים עמלניות כולם הגיחו מפתחי הבתים והתחילו לחפש אחרינו וכל הזמן אנחנו רובצים לנו למעלה על גחוננו ולא מוצאים הגה ולא מאותתים אפילו ברמז היכן אנחנו נמצאים ורק תמכנו ככה את סנטרנו בכפות ידנו והיבטנו למטה בסקרנות כאילו כל המחזה הזה לא נוגע בנו בכלל.. "גוד'לה" "עמינ'יו" ואנחנו כאילו לא שומעים. לאט לאט השכונה הפכה כמרקחה. כמו בתל נמלים, כולם יוצאים ובאים וכולם רק אמהות וילדים קטנים. אף מבוגר לא נמצא עדיין בשעות האלה בשכונה, חוץ מיוסף מחלק הנפט שהיה זקן תשוש וחירש כמו דג עוד מימי מלחמת העולם הראשונה וישב כל היום במרפסת שקוע במחשבות נוגות על החיים. וחיים השמן שחזר ממסעו המסתורי עם אופניו אבל לאחר שקשר אותם שוב לעמוד החשמל, נכנס תכף הביתה, כאילו כל העסק הזה הוא עסק של נשים מבהלות שלא מעניינו, וחוץ מזה בינינו, הוא לא היה הכי שפוי בעולם וזה בלשון המעטה. ככה שכבנו למעלה רואים ולא ניראים שומעים ולא מוציאים הגה, ולמטה כולם מתייעצים ביניהם. מדי פעם מישהו בא ובישר "הם לא בגן" "הם לא בחצר של קרייג!" "הם לא בחצר של אוקסמן!" "לאן הם לעזאזל יכולים ללכת?" "אולי חטפו אותם" אמרה ורדה מיד אימא שלה גברת אוקסמן התנפלה עליה "אל תבלבלי את המוח ורדל'ה" ושלחה מבט מלוכסן כדי לוודא שאימא שלי לא שמעה. "אז אולי הם נפלו לאיזה בור ונפצעו או שהם מתים" התעקשה ורדה "אוי שאלוהים יעזור לנו אולי תכנסי כבר הביתה ותגמרי שעורים" "אולי צריך ללכת לקרוא למשטרה" אמרה דורה. השעות נקפו והתחיל להאפיר ולהחשיך ואנחנו התחלנו להרגיש שהרעב מתחיל להציק לנו וחשבנו כבר להזדקף ולגלות את עצמנו ופתאום שמענו את אימא שלי אומרת לאחי הגדול "אין מה לעשות אולי תלך לקרוא לאבא"ואז לפני שאחי הספיק להגיד מילה, ואז כמו בתיזמון של סרט הוליוודי הגיע גבי הבן של משפחת גרוס על אופניו מהעבודה ונכנס הביתה וכשהוא שמע את המהומה והצעקות בחוץ הוא הדף ככה את התריסים והציץ החוצה כדי לברר על מה הרעש ופתאום מהזווית שהוא עמד בה הוא הבחין בצלליות שלנו על הגג וצעק "הנה הם שם למעלה על הגג " ותכף כמו פנתר הוא זינק קדימה ומיד נעמד על הגג ותפס אותי ביד אחד ואת עמיקם ביד השניה וכעבור שניה כבר הרגשנו אדמה מוצקה מתחת לרגלינו ושמענו מחיאות כפים וקריאות "הידד" של שמחה והתחלנו לילל מרה ורק דורה עטה על עמנ'יו שלה כמו עיט טורף והפליקה לו בכף ידה הפתוחה על הטוסיק וצעקה "לך מהר הביתה ילד רע" בדיוק עכשיו נודע לי שאותו גבי גרוס שהוריד אותנו אז מהגג נפטר לפני כמה חידשים. אז הסיפור הזה מוקדש לזיכרו |