פרק 8  

סיפורו של רמי

יופי זה מושג יחסי. תמיד יש יפה יותר וכל אחד בוחר את מה שמתאים לו. לדעתי, חוץ ממקרים  מיוחדים, היופי זה עניין של הרגשה. תלוי במזגו של האדם, לפעמים זה אף תלוי במזג האוויר. בכל מקרה תהיה יפה רק אם תרגיש יפה ואם אתה ממש מכוער, תמיד תוכל להשתמש בשירותם של יצרני האופנה שדואגים להסתיר את מגרעותיך או במקרה הגרוע אפשר להשתמש  גם בשירותם של רופאים מנתחים המומחים לבעיות מסוג זה. למזלי, אצלי זה עדיין תלוי בהרגשה. לפעמים, אני מרגיש מלך העולם ולפעמים כמוצר פגום. את מיכל הגדרתי כנאה. בשיחות הנפש בינינו התברר לי שהיא חושבת שאני חמוד. מה זה חמוד ? זה יפה ? זה מכוער ? אפשר להימשך למישהו שהוא רק חמוד ? אם הייתי בעל אגו נפוח , בוודאי שהייתי נעלב . אבל מכיוון שאני יודע שאני תלוי במזג האוויר , זה באמת לא איכפת לי . לא , אני בעצם משקר . זה איכפת לי מאוד . אבל מה לעשות ? לא תמיד אני מקדיש לכך את מלוא תשומת הלב . בכל מקרה , החלטתי שאת מיכל אקח בינתיים בעירבון מוגבל . נראה איך היחסים יתפתחו . מיכל עבדה בסוכנות דוגמניות ודוגמנים ידועה בתל אביב . כל המי ומי בעולם הדוגמנות והבידור , היה קשור באיזו שהיא דרך לסוכנות הזאת .

"הו רמי, אני מאוד עסוקה עכשיו, אני אתקשר אליך מאוחר יותר, בסדר חמוד?"

זו הייתה בערך התשובה של מיכל כל פעם שהתקשרתי אליה. זה לא נעים במיוחד לשמוע תשובות מסוג זה . אבל העבודה מחייבת . יש זמן לעבודה ויש זמן לאהבה . וכל מי שחושב כך , מצליח לשרוד במשרות תובעניות מסוג זה או אחר . קבענו להיפגש לארוחת צהריים  במסעדה נחמדת על שפת הים. ומכיוון שלא היה טעם להניע את הג'יפ, החלטתי שאלך ברגל. מרחק 15  דקות בהליכה איטית עם התבוננות על הנוף התל אביבי שכלל בניינים בצבע חום מעורבב באפור ושחור, כמה חלונות ראווה, כמה זקנות על ספסלים בשדרת בן גוריון, ולבסוף נוף מהמם של מלצרית חיננית שקיבלה את פני בכניסתי למסעדה. עכשיו היה ניתן לראות גם את הים. מיכל הגיעה באיחור של שעה .

"טעיתי בדרך". התנצלה בתמימות.

לא הבנתי איפה אפשר לטעות, שהרי מקום עבודתה נמצא באותו הרחוב . אחר כך התברר לי גם שהיא הגיעה לכאן בעזרתה של  החיפושית שלה ובעזרתו האדיבה והסובלנית של נהג מונית שהראה לה את הדרך  ושכנראה קלט שיש לו עסק עם עפיפון מסוג חדש . המלצרית החיננית הגישה לנו תפריט מצולם במכונת צילום ומנוילן בפלסטיק שקוף ודהוי . הסלולרי שלי צלצל בלי רחמים . המסתורית על הקו . אם הייתי לבד , בטח הייתי מקלל אותה . אבל עכשיו , שמיכל יושבת מולי במסעדה , אני צריך לשמור על איפוק.

"התקשרתי כדי להתנצל על אתמול". לחשה המסתורית.

"אני לא יכול לדבר אתך עכשיו". השבתי בחוסר סבלנות .

"אני מבינה שאתה עסוק, שיהיה לך בתאבון".

"תודה". אמרתי וניתקתי את הסלולרי בלי להגיד שלום .

"מי זאת?" שאלה מיכל .

"לקוחה לא כל כך חשובה". השבתי והראיתי מן תנועה של ביטול עם כף ידי השמאלית .

"תרצו להזמין?" שאלה המלצרית .

"כן". אמרתי והבטתי במיכל במן מבט שאומר : קודם כל את . מיכל שהבינה את המבט שאלה: "מה בא לך?" אם היא הייתה יודעת מה בא לי, בטח הייתה זורקת עלי את המגש הריק של המלצרית. נעצתי את מבטי במלצרית משדיה ומעלה ואמרתי:

"אני אקח טוסט כפרי ולימונדה".

"לי מיץ תפוזים" אמרה מיכל.

"זה מה שאת מזמינה?" שאלתי את מיכל.

"כן" ענתה והוסיפה: "לא בא לי לאכול, תראה איך שאני נראית, כל השבת טחנתי ובלסתי אוכל בלי הכרה".

המלצרית כבר הספיקה ללכת.

"כדאי מאוד שתתחילי בדיאטה". יעצתי עצה ידידותית של בחור שמוגדר חמוד ומיד הצטערתי על דברי.

"הטוסט נראה טוב". אמרה מיכל.

"רוצה חתיכה?" שאלתי והצבעתי על הצלחת.

"לא, אני מסתפקת במיץ תפוזים, גבינה צהובה בלחמניה זה מאוד משמין".

צחקנו במשך שעתיים . מיכל סיפרה לי על האקסים שלה ועל כל מיני פגישות עיוורות שחוותה . גם לי לא חסרו סיפורים בנושא . קבענו להיפגש שוב בערב . לא עזרו לי תחנוני, מיכל התעקשה לאסוף אותי עם החיפושית המופלאה שלה . משום מה עוד לא סיפרתי לה שיש לי ג'יפ דנדש. בערב הגיע אל  ביתי אחי הקטן ולקח את הג'יפ, לאחר שנודע לו בדרך פלא שאין לי צורך בו הלילה . מיכל אספה אותי בשעה 21:15 בערב . משעה 20:00  אני מחכה לה למטה.

"אני מצטערת אבל לא הבנתי את המפה שציירת לי". התלוננה בהתחסדות.

"לא משנה, העיקר שהגעת". הרגעתי וניסיתי להתאקלם בתוך החיפושית הצפופה.

"הרבה יותר טוב מאוטובוס. לא?" שאלה מיכל שאלה  רטורית מבחינתה.

"הרבה ה-ר-ב-ה  יותר נוח". הסכמתי וחיפשתי את הסוגר של חגורת הבטיחות .

מיכל נראתה מאושרת וכשהיא מאושרת היא נראית הרבה יותר יפה . כבר אמרתי שהכל עניין של הרגשה . הייתה מן תחושה באוויר שכאילו אנחנו מכירים שנים , מן תחושה נוחה כזאת . וזה עושה לי טוב .

"אין לך רדיו?" שאלתי תוך כדי מישוש הדשבורד .

"לא אין לי". ענתה מיכל והוסיפה בשאלה: "אתה רוצה שאשיר?" חייכתי ומיכל פצחה בשיר שכנראה למדה  במקהלה עוד בימי בית הספר . כשסיימה מחיתי כפיים מנומסות וציינתי:

"את שרה יפה".

"תודה" השיבה מיכל בחיוך והוסיפה: "אני שרה במקהלה של המתנ"ס. אולי תגיד את זה למנהל המקהלה, המנייק אף פעם לא נותן לי לשיר סולו".

"ההפסד כולו שלו". עודדתי את מיכל בהצלחה רבה.

"לאן נוסעים?" שאלתי סקרן.

"בא לי לנסוע לטיילת בנתניה, הייתי שם פעם והיה מאוד נחמד". אמרה מיכל והוסיפה: "רק שאני לא יודעת איך להגיע".

"זה לא בעיה, אני אכוון אותך". השבתי בסמכותיות . משום מה הגענו לשפת הים בתל אביב . חיפשנו חניה ולבסוף חנינו על פיסת מדרכה מול חוף הילטון.

"הגענו לנתניה". אמרתי למיכל בצחוק ומיכל נראתה מאושרת מתמיד. 

טיילנו על החוף. זוגות של אוהבים בכל הגילים נהנו מהאוויר הצח והבריזה שבאה מן הים . חבורה של בני נוער רצו ערומים אל המים הקרירים . נכנסנו לפאב שנמצא על החוף בדיוק באמצע הופעה של להקת רוק צעירה בשיר שקט של אריק קלפטון . ולכן , רקדנו בלי מילים עוד לפני שמצאנו שולחן פנוי . מיכל אף זכתה לשיר את השיר 'לגור אתו' בלווי הלהקה וזאת לאחר בקשה מיוחדת שלי אל סולן הלהקה. בסוף הערב , מיכל ביקשה לשלם את החשבון . כמובן שהתנגדתי נחרצות . מיכל הושיטה את היד לתיקה הקטן אשר היה תלוי על משענת הכיסא עליו ישבה . אך התיק לא היה במקומו . נעלם. חיפשנו , אולי נפל ?! אך לא .

"שתו לי את התיק !!!!" . צעקה מיכל בחרדה .

בחצי מבט הבחנו בנער צעיר שרץ עם התיק מתוך הפאב החוצה . באינסטינקט חייתי התחלתי לרדוף אחריו ומיכל שלא הבינה עוד מה קורה התיישבה מיואשת על שולחן העץ .

"תעצור יא מניאק!!!" צעקתי תוך כדי ריצה מטורפת . אך זה הגביר את קצב הריצה ואני אחריו . כשהבנתי שלא אוכל להשיגו עצרתי מתנשף כאילו זה עכשיו גמרתי ריצת מרתון. הסיגריות ניצחו פשוט לא יכולתי להמשיך .  התיישבתי כמה דקות על אדנית פרחים מאבן שעמדה באמצע המדרכה והתחלתי לצעוד בחזרה אל הפאב . בינתיים , סיפרה מיכל את הסיפור לשוטר צעיר שהיה במקרה  בפאב . השוטר הסביר לה שעליה להגיש תלונה בתחנת המשטרה .

"אני לא יודעת איפה המשטרה". אמרה מיכל לשוטר . לאחר הסבר ארוך במיוחד וחוסר קליטה מצידה של מיכל , לקח אותה השוטר אל תחנת המשטרה הקרובה . כשהגעתי לפאב סיפרה לי המלצרית  שמיכל נסעה להגיש תלונה במשטרה . שילמתי את החשבון על ההעתק של החשבון היה מצוין מס' הטלפון של המלצרית בביתה . שלחתי לעברה חיוך קטן וממזרי ונסעתי במונית אל תחנת המשטרה .

"שלום מר כהן". קרא לעברי השוטר התורן בקבלה בחיוך שאומר : ידעתי שתחזור ..... נכנסתי לחדר החקירות שם ישבה מיכל . חמישה שוטרים עומדים סביבה ומתפוצצים מצחוק .

"מה קרה?" שאלתי את הנוכחים בחדר ונדבקתי בצחוקם המצחיק . השוטר שהחזיק את טופס התלונה בידו , הגיש לי את הטופס עליו מיכל רשמה , מקום האירוע : פאב על הטיילת בנתניה .....  נו טוב, מעופפת............

המשך יבוא....