דקה לפני שהרמתי ידיים, דקה אחת, אולי שתיים, פתאום הופעת לי ככה משמיים, נכנסת, פתחת, בחשת, הרעדת את מנוחתי, חיזרת, התעקשת, לא ויתרת, עד שפתחת את סוגר ליבי,
ככה פתאום, מאחד, הפכנו שניים, דומים, שונים, מקווים, מאמינים, מתקרבים, נסוגים, ואז שוב מתחברים,
רוקדים את ריקוד המעגלים בצעדים מהוססים, אופטימיות זהירה פעם אני ופעם אתה, טעם נשיקה, חיבוק, ליטוף, מגע,
מי היה מאמין שיש כזאת אהבה... מי היה מאמין שהיא תחזיק, תכיל, את כל הפחדים, שלי, שלך, את כל הקוצים, שאספנו בדרכנו בחיים, מי היה מאמין, שזה אני ואתה, כאן מתחת לכיפת הכוכבים, אתה מקדש לי את אהבתך בנשיקה, ליטוף, מגע, ואני מקדשת לך את אהבתי באותה התרגשות עצומה, ככה בשם האהבה, ובשם כל המאמינים, העיקשים, האופטימים, בשם אלה שלא מוותרים, כל אלה שחיים, שנלחמים בפחדים, בחששות, באכזבות, בלבטים, עבור כל אלה שטרם התמסרו לציניות ולספקות, ובשם כל אלה שעדיין מאמינים באהבות גדולות.
*כל הזכויות שמורות שרונה בן ארצי |