אוניברסיטה של החיים:

כל כך הרבה זמן חיכיתי לערב הזה, לטכס הגדול והעצום הזה שמתקיים באולם ענק עם מאות אנשים שהגיעו להשתתף במעמד שלי והיו עדים להשקעה ולהישגים שלי במשך כל שנות לימודיי.

הבמה כבר מוכנה ועליה הניחו שולחן ערוך במפה לבנה עם ארבע כסאות מכובדים מעץ כבד , עמדת נאומים וברכות עם רמקול גדול , ישמעו אותי למרחקים אני אומרת לעצמי , WOW  אני הרי כל כך לא אוהבת את הקול שלי , איך זה ישמע ? מה זה חשוב ! אני סותרת את עצמי , העיקר ההקשבה וההתרגשות שלהם ממני .

מוסיקת רקע מתנגנת לה ברקע שמאפשרת לאורחים להחליף שלום ולחלוק זיכרונות שמשותפים לי ולהם . הנה הכרוז מודיע שהערב מתחיל וכולם מתבקשים לתפוס את מקומותיהם וכך לאט לאט מתחיל להשתרר לו שקט ורק המוסיקה עוד ממשיכה להתנגן לה ברוגע כאילו היא מבקשת להכין אותנו למה שעומד להתרחש כאן הערב .אני הכוכבת הראשית.

אני  היחידה לה הולכים להעניק דיפלומה זו הרביעית  שלי במספר על המקצועות המאוד לא רגילים שנלמדו כמו:  שמחה, סבל , צחוק, כאב, הנאה, שנאה, פחד, אומץ, ביישנות, אסרטיביות, קנאה, נקמנות , מפלצות ויצירתיות . 39 שנים הייתי בלימודים אינטנסיביים באוניברסיטה בה לא היה דיקן , מרצים, מבנה מסודר , מדשאות ענק עליהם אפשר היה לשכב מידי פעם להפסקה בשמש עם ספר ומוזיקה טובה גם סטודנטים לא היו איתם אפשר לחלוק ולשתף ולדעת כי המציאות בה אני  חיה מתקיימת לפחות אצל עוד בנאדם אחד בכל היקום הזה.

בכל יום הייתי מתעוררת לאתגר מאוד גדול , מה אלמד היום? כל יום היה לי חדש , קוסם, מאתגר, מפתה , מקפיץ את האדרנלין לרמות גבוהות עד שנשמתי  לא ביקשה להזין את עצמה במזון , התחושה הייתה של התעלות רוחנית מאוד גבוהה בה הנשמה ניזונה מהרוח. הנסיעה לאוניברסיטה הייתה אתגר חדש בשבילי כאילו לא ידעתי זאת קודם, דפיקות הלב היו מואצות, הגרון היה נחנק, השפתיים מתייבשות .

הייתי רק אני  בתוך כל החלל העצום הזה שביקש להיות כל אחד מהם לפי הצורך . לקפוץ משיעור לשיעור , מהרצאה אחת לשניה, לשאוב עוד חוויה ועוד התרגשות, לחוש את המתח באוויר, הרעד, הלחץ ולהתמלא , להיות במרדף מטורף אחרי תענוגות מהמקצועות הנלמדים אחרי כל שיעור כזה אם היה מענג או מתיש למדתי על עצמי  דברים חדשים וחשובים  ...

המשך יבוא...