שושי בחנה את הרצפה הבוהקת בשכבת ואקס , ולבה רחב מגאווה. כן, כך היא אוהבת את הרצפה שלה! מבטה סב וסקר את החלונות הנוצצים כיהלומים, את התריסים רענני הצבע,  את מדפי הספרים נטולי האבק, ותחושת אושר מילאה אותה. שולחן הזכוכית המבריק בסלון שיקף במדויק את בבואתה כאילו היה ראי . ראי לאישה  בוהקת ביופייה, בבית מרהיב בניקיונו. היא פיהקה בלאות אחרי שעות של עבודה מאומצת ופורייה. ואז צלצל הטלפון. 

-"אפשר לקפוץ אליך?" הקול הגברי המושך שהכירה כבר חודש ימים ,ומעולם לא הצליחה לראות את פני בעליו, נשמע מעוניין מאוד הפעם. -"עכשיו? בשעה 10 וחצי בערב?", הזדעזעה שושי.-"סוף סוף סיימתי את העבודה ומאוד הייתי רוצה לראות אותך. מספיק גררנו את זה חודש ימים. זה עכשיו או לעולם לא!".  

שוקי נשמע החלטי במיוחד. אולי מוטב לראות אותו ולגמור עם זה אחת ולתמיד. כל פעם שניסו לקבוע פגישה הייתה היא עסוקה בניקיון הבית או הוא היה עסוק בעבודה במוסך שלו. זה נראה מכשול בלתי עביר ממש. אולי הגיע הזמן לדלג מעליו? שושי נזכרה במאמנת האישית שלה.היא יכלה לדמיין אותה אומרת:"צאי מאזורי הנוחות שלך! זו הדרך היחידה לעשות שינוי במקומות שבהם את דורכת במקום!".

אולי באמת...למרות שזה כל כך לא נוח עכשיו אחרי שהכינה את הבית לאורחים של מחר. שרק לא יפלו פירורים מהעוגה לשטיח ששאבה עד שגבה נשבר! אבל מצד שני, הנה הזדמנות להיפגש עם גבר שהסעיר את דמיונה במשך חודש ימים. לא כל כך קל בגיל 52 למצוא גבר שיהיה גם פנוי וגם יביע בה ברווקה המושבעת, עניין...

לא נראה שזה הפריע לו, כשנכנס  והתיישב על כורסת הקטיפה הנקייה שלה, בבגדיו המאובקים, משאיר עקבות בוץ חום ומכוער על הרצפה שהייתה אך לפני רגע בוהקת!

בפה קפוץ היא הציעה לו משהו לשתות, מקווה שיבקש איזה שהוא נוזל חסר צבע כגון מים מהברז, אלא שהחצוף דרש קפה, ולא סתם, אלא "קפה טורקי מבושל בפינג'אן כמו שאמרת שאת יודעת לעשות...". זעם ותסכול פילחו חליפות את לבה כשמזגה את הקפה הריחני לספלוני החרסינה המשובחים שלה, וחתכה את עוגת השוקולד שאפתה לאורחים של מחר. שרק לא יפיל פירורים על השטיח! התפללה. נורא קשה להוריד כתמי שוקולד.

    כמובן, לאחר הקפה תשלח אותו מיד הביתה בתואנה של כאב ראש. היא לא השתגעה להיות בקשר עם גבר אטום כזה, חסר כל רגישות לאישה כמותה, האוהבת את הגברים שלה מתלבשים לכבודה בקפדנות ומדיפים ריח אפטר שייב לפחות ברמה של "פרנהייט". לא, ברור שהוא לא בשבילה. היא תצטרך להגיד לו את זה בעדינות ובטקט, כפי שחונכה. ייתכן שלבו יישבר, אך הוא ישכח אותה במשך הזמן. מוטב כך מאשר לפתח מערכת יחסים בין שני ניגודים שלעולם לא ייפגשו...  

"מזג אוויר נעים הערב, אומרים שהטמפרטורות ממש נוחות יחסית לעונה", אמרה כשהיא נושאת את המגש לעבר השולחן, נחושה ליצור אווירה מתאימה לשיחת הסיום שתכננה במוחה. נחירות קולניות, לא ממש נעימות, היו התשובה מצדו. הוא היה שרוע מלוא קומתו על הכורסה, שקוע בשנת ישרים, כשרגליו הארוכות מונחות על שולחן הזכוכית היקר שלה, המיובא מאיטליה! ואם כל זאת לא מספיק, השולחן היה זרוע טביעות שחורות של ידיו המזוהמות, טביעות גסות שלא יימחו כנראה במאה השנים הבאות!

"שוקיייייייי!!! התעורר מיד!!!", צרחה שושי בלי עדינות יתרה, כשמוחה נקרע בין המטלות המיידיות שעליה לעשות מיד – לנקות את השולחן, למרק את הרצפה מהבוץ, לגרש את הגבר הזר, הגמלוני, האטום, המנוול הזה מביתה! שוקי פקח את עיניו בעצלתיים. חיוכו היה מסנוור: "הו, איזה ריח טוב של קפה!", שיבח אותה. "אתה שותה ותיכף הולך ישר הביתה, ברור?", חתכה שושי את מילותיה בדייקנות של סכין. שוקי היה חירש כנראה, כי כל מה שעשה היה להמשיך ולשבח את העוגה הנפלאה ( חצי ממנה נשר בצורת פירורים מכוערים על השטיח הפרסי המקורי שלה!), את הקפה האיכותי, אותה, את שושי, האישה המושלמת....שושי בלעה את זעמה. לא נורא, תיכף הוא יעוף מפה והיא לא תראה אותו לנצח1 עוד כמה דקות של סבלנות, וכל הערכה הזאת של ריחות מצחינים ונעליים מזוהמות תצא מביתה הנקי, והשלווה תשוב לשרור בו....

אך שוקי לא ממש היה נלהב לעזוב. הוא סיפר לה סיפורים משעשעים על בעלי מכוניות טיפשים שהרסו את המכונית שלהם בגלל חוסר תשומת לב,  הסביר לה בפרוטרוט מה זה טיפול עשרת אלפים, שאל אותה על עבודתה בבנק, התעניין במשפחתה, דאג ליידע אותה שהוא רציני כלפיה, כמה חיכה לראותה, כיצד היה בטוח שהיא נשמעת מושלמת מדי, ואיך כעת הוא משוכנע שהיא באמת האישה המושלמת בשבילו. כשעבר לתכנון ירח הדבש, פקעה סבלנותה של שושי.

  היא הובילה אותו לדלת כמעט בכוח, כשהוא מנצל היטב את ההזדמנות ומצמיד אותה אליו איתנות, אליו ואל ריחותיו הבלתי נסבלים...."אני עייפה נורא...אתקשר אליך....", הפטירה חלושות. "חייבת לישון עכשיו...". הוא הושיט את ידו וליטף את לחיה באהדה. "לכי לישון, יפהפייה, ואל תשכחי לחלום עלי, על בעלך לעתיד...", חייך אליה, שבע ומרוצה. שושי עמדה מאחורי הדלת שנעלה בבהילות. בבואתה נשקפה אליה ממראת הכניסה. היא התקרבה כלא מאמינה: טביעת כף יד גדולה ושחורה הייתה על לחייה! כן, סיום שחור למפגש שחור...   כשהוא צלצל למחרת ענתה לו בקרירות. וגם יום לאחר מכן. וגם יומיים לאחר מכן. לאחר שבוע הבין את הרמז והפסיק לצלצל. שושי מצדה המשיכה לטפח את ביתה המבהיק וללכת לישון ב-10 כל ערב. לבד.

מזל שהתפטרה משוקי, חשבה. זה לא היה מצליח בשום אופן. אנחנו יותר מדי שונים. בירכתי מוחה הדהדו עדיין דברי המאמנת האישית שלה על אזורי הנוחות שאליהם אנו נמלטים כדי לא לעשות שינוי, אך שושי דחקה אותם הצדה. שטויות במיץ. היא לא בורחת לשום מקום. הם פשוט לא מתאימים, התריסה בפני עצמה. רק דבר אחד המשיך להציק לה: היא לא הצליחה לעשות לו את שיחת הסיום שתכננה. לא נעים שאי שם מסתובב לו אדם פגוע ממנה, הזכאי להסבר ולא קיבל אותו.

שבוע חלף, ושושי לא הצליחה להתרכז בשום דבר. דייטים חדשים השאירו אותה אדישה. אפילו את הבית ניקתה כלאחר יד, בלי לב ונשמה. המחשבה לתת לשוקי את שיחת ההסבר שהוא זכאי לה, לא נתנה לה מנוח. להסביר לו ולפרוק את המעמסה הזאת מעל לבה. היא תעשה זאת בשבילה-עצמה, הסבירה לעצמה במוחה. לא בשבילו. היא חייבת לסגור קצוות, כך הסבירה לה המאמנת האישית שלה. ללא סיומים טובים, אין התחלות טובות. לבסוף חייגה את מספרו.

הוא הסכים להיפגש אתה, אך הדגיש שזמנו קצר וזה יהיה בבית קפה לשעה בלבד. במוצאי שבת.היא הסכימה לכול. לא היה לה מושג מדוע לבה הלם בחוזקה כזאת. אחרי הכול, מדובר בשיחת סיום, לא? על מה ההתרגשות? אך רגליה רעדו כשהתיישבה מולו. הוא רכן לעברה, מושיט לה ביד נקייה לחלוטין את שקיות הסוכר לעבר ספל הקפה שהזמינה. ריח סבון משכר מעורב באפטר שייב האיכותי "פרנהייט" הלם באפה. חולצתו הייתה מגוהצת ללא רבב, ונעליו מצוחצחות. שושי לא הצליחה לזכור מילה מנאום הסיום של "אנחנו לא מתאימים" שהכינה בקפדנות בבית.

   השעה חלפה מהר. מהר מדי. שוקי לא הראה ברמז שהוא פגוע או נעלב. סיפוריו המשעשעים על המוסך נשמעו אפילו יותר משעשעים מקודם. חיוכו נראה לה מסנוור עוד יותר. ולבה לא הפסיק להלום בחוזקה. "למה בעצם רצית להיפגש אתי? חשבתי שאת לא מעוניינת", אמר לפתע שוקי , מתבונן בה במבט חודר.שושי שתקה שתיקה ארוכה. היא הביטה אל תוך עיניו הבלתי שופטות, הבלתי מגנות, ובושה גדולה קפצה עליה. אחר ענתה בקול איתן: " רציתי להתנצל על התנהגותי ולפצות אותך בעוגת שוקולד אצלי בבית...בכל זמן שיהיה לך נוח, ו...בכל לבוש שתרצה....".  

 *כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)