היא שכבה במיטה ועצמה את עייניה. סוף סוף היא יכלה לנוח מעט. היא כל כך רצתה שקט, נחת, קצת סדר בחיים, שגרה, מישהו לחבק, מישהו שיאהב אותה ויכיר אותה, שיידע לעשות לה טוב. היא רצתה את הכל, ועם זאת, ידעה שלפניה כברת דרך. הרבה אנשים ניסו להבין אותה, לתת עצות, לעזור. כולם מלאים בכוונות טובות. כולם לא מבינים, והיא בינהם.

השנה האחרונה עברה כל כך מהר. היא לא יכלה לתאר שתעבור כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. היא השתנתה, ואיתה המציאות. יש בכך משהו מרענן מצד אחד, ומצד שני משהו מפחיד. מרענן כי השינוי הזה היה יותר ממתבקש ואולי היה צריך להגיע מוקדם יותר. מפחיד כי לעיתים נדמה שאין יותר נקודות אחיזה, כי לפעמים הרגישה שנשארה לבד במערכה.

יש משהו אמביוולנטי בפרדות, מצד אחד משהו מת בך. מצד שני דלת חדשה נפתחת לעולם שנותר בצד. מאז הפרידה היא הוכיחה לעצמה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שחשבה, ובאופן אירוני גם שברירית. משהו חסר שם, משהו התרוקן אצלה בלב והריקנות הזו לא מרפה. מי יכול להקל קצת על הכאב? מי יכול להסיר מעט את הערפל שרק הולך ומכסה את כל מה שהיה כל כך ברור עד לא מזמן?מהכל היא לומדת, גם מהטעויות של עצמה. אין מה לכעוס או להיות עצובה. החיים ממשיכים ומה שצריך לקרות יקרה. קל להגיד, קשה ליישם. אתמול היה רגע כזה. נקודה בה המחשבות הרעות מנצחות. ברגע כזה הדמעות עולות מהגרון ועולות לעיניים. הלב מתפרק והזמן נעצר. אחרי כמה דקות היא חוזרת לעצמה. מי שיביט בה מבחוץ יבחין שוב בחיוך, בחיוניות, בשמחה, בילדה היפה שיש לה הכל. כמעט הכל.   

הלוואי והכל יסתדר, הלוואי ויהיה קצת שקט, הלוואי ותגיע כבר כי אין לי סבלנות לחכות לך, מתוק שלי. יש לי כל כך הרבה אהבה לתת לך. יש לי חיבוק כל כך חזק לחבק אותך. אתה תהיה המלך שלי ואני אהיה הנסיכה שלך. אני אחנוק אותך מרוב אהבה, רק תגיע כבר כי כבר נמאס לי לחכות. רק תגיע כבר כי בינתיים כשאתה לא פה אין לי את מי לאהוב, את מי לחבק, אין לי על מי לשים את הראש כשעצוב. חסרה לי התחושה של היד שלך בתוך השיער שלי, מלטפת את ההפנים שלי. אני רוצה להרגיש את השפתיים שלך, נוגסות בשלי, את העניים שלך טובעות בשלי. אני רוצה אותך איתי. תגיע כבר מתוק שלי. רק תגיע.