הוא היה בן 20 אולי 40. היא הייתה בת 40 אולי 20. השעה הייתה אולי קרוב לחצות. באחד מחופי הים של הים התיכון, אולי בת"א. חלונות הרכב היו פתוחים, מרחוק נשמעו קולות עמומים, האוויר ספוג לחות כבדה. משבי הרוח הקלים מהים ציננו אותם והביאו מליחות נעימה. מה שהאיר במעט את פניהם היה הירח כמעט במלוא היקפו. עיניה הכהות היו מלאות אור והעומק שלהם היה אין סופי, משום מה חשב שזה העת וזה המקום לספר לה פנטזיה ירושלמית:

יום אחד אמר לה, בשעות ערב לאחר שירד הלילה ניסע לירושלים.
בכניסה לשער הגיא תתחילי להרגיש את ירושלים. נסגור את המזגן, נפתח את חלונות והרוח תכה על פנינו. שיערך יתבדר לו ובאצבעותיך הקטנות תאספי אותו קלות.
אמרתי לך "לא באים לירושלים עם סנדלים בשעות הערב", אמרת לי "אתה אוהב אותי בסנדלים", "זה נכון" אמרתי. "למה הדרך חשוכה ?" שאלת. "זה שנות השמונים המוקדמות" אמרתי, "טרם התקינו את פנסי הדרך".
בין העצים בצידי הדרך תוכלי לראות את השדונים והפיות. "מה הם עושים כאן ?" שאלת. "אלה שדונים ופיות והם מסיפור אחר מאוחר בהרבה", אמרתי "ובכל מקרה הם טרם החליטו האם לעוף לעיר שבהר או לעיר שבשפלה, אז הם מרחפים להם כאן".
עם כל התאורה הקיימת היום בדרך כבר לא רואים אותם, אבל אני בטוח שהם לא עזבו.אז היינו נכנסים לעיר בדרך הראשית, באחד הסיבובים הסמוכים לעיר תתחיל העיר להתגלות בפנינו טיפין טיפין. על יד השלט ברוכים הבאים לירושלים אומר לך, "ירושלים נרגשת מבואך". אבל לא נוכל היום להיכנס משם.
בגשר אראל פניתי ימינה. "למה אינך ממשיך ישר לירושלים" ? שאלת.
"עכשיו זה שנות האלפיים. בכניסה לעיר בנו גשר חדש שאין ולו לירושלים דבר, אז ניסע בדרך אחרת אסור לקלקל את הפנטזיה" אמרתי. נרד לשכונת עין כרם וממנה נטפס לירושלים.נחצה את העיר. ירושלים הולכת ברובה לישון בחצות, זה ייקח מספר דקות. נגיע ליעד, שכונת ימין משה. אני מכיר את בית הקרקע היטב. בעל הבית, חבר טוב, בחו"ל. בעציץ השלישי בחלון האחורי היכן שגדלה נענע נמצא את המפתח. נכנס, נחצה את הסלון ונצא למרפסת הצופה לחומות העיר העתיקה.

"מה תשתי ?"  אשאל. את תחייכי את חיוכך הקסום שהעיר הוסיפה לה נופך חדש שלא הכרתי. "זה בעצם ברור" אומר. "אני אקטוף נענע טרייה".
בזמן שהמים ירתחו אציץ בך ואראה שהצינה הירושלמית גם בקיץ, מציפה צמרמורת בגופך.
יחד עם התה לך והקפה לי אביא לך שמיכה קלה. את תעטפי בה ותלגמי מהתה. "נזכרתי יש לי עוד משהו", אומר ואלך להביא את הבייגלה הערבי מלא בשומשום. הוא  כבר בן כמה שעות אבל נהייה מאד רעבים. כשהייתה בת 20 העדיפה את הזעתר ושעברה את הארבעים מצאה שחמאה משתלבת איתו מצוין. נדבר עד שכמעט יעלה השחר. בכל זאת יש מה לספר על 20 שנה, אלה שעברו עד גיל 20, או אלה שעברו מאז.

אני אלווה אותך לחדר, אכסה את כל גופך עד צוואר ואנשק את מצחך. שתקפלי את רגלייך וברכיך קרוב לבטנך אבין שתיכף תירדמי. אני אצא לחצר ואעשן סיגריה אחרונה. אחזור בשקט ואשכב לצידך. רק נשימותינו מצטלבות.

אקום מעט לפניך והשאיר לך פתק עליו אכתוב "אחזור בהקדם אל תדאגי".
אביא לך סלסלה ובה לחמניות טריות, ריבת תות ומלאי חמאה נוספת.
"אני רוצה את הקצה" תאמרי.

שתצעדי יחפה ורק תחתון וגופיה לגופך, אביט בך. אני אשמע את המים זורמים. "אתה בא" ?"
את תתעקשי לחפוף את שערי.
בצמוד לקיר הקר של המקלחת והמים החמים עלינו, נדע אחת את השני. 

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2009