Children lighting the last beacon, more photos below – ילדים מהקהל מדליקים את המשואה האחרונה. תמונות נוספות בהמשך 

תנועת יש גבול 

דברים שנאמרו במהלך טקס 

הדלקת משואות

לישראל צודקת יותר, שוויונית יותר וראויה יותר.

 

English:

http://www.dailykos.com/story/2009/5/1/726541/-%5BIP101%5D-Alternative-Israel-Independence-Day-Ceremony-by-Yesh-Gvul- 
 

 

הטקס התקיים ביום ג', 28.4.2009, בשעה  19:45, בכיכר ע"ש אמיל גרינצוויג (מול משרד ראש הממשלה) בירושלים. 

ישי מנוחין (יש גבול)

אנו מדליקים כאן משואות בקריאה להפסקה מידית של האלימות המיותרת והכיבוש של השטחים, לתיקון העוולות שהחברה הישראלית גורמת, לתיקון היחס לחלשים שבקרבנו ולתקווה לשלום עם כל שכנינו. 

ועם הפנים לשנה הקרובה אפתח את האירוע בשירו של אהרן שבתאי - המלחמה מבייצת

המלחמה מבייצת ביצה

שממנה תבקע

המלחמה הבאה,

המלחמה שתהיה המלחמה

וכל מה שאינו מלחמה

יהיה נחלת העבר

כחבילת חלווה.

 
המלחמה תהיה העם,

העם יהיה המלחמה,

האנשים יהיו זקופים יותר

ומיודדים יותר עם המוות,

פיקת הגרגרת תבלוט. 

מתווים בשמים קשתות כסף

המטוסים ימריאו

לדמשק, לטהרן, לאיספהן

וישייפו אותן

כקבקבי עץ. 
 
 

דברי מדליקי ומדליקות המשואות: 

עדינה אבירם ומרים הדר (תנועת פרופיל חדש)  

אני עדינה אבירם וחברתי מרים הדר, חברות בפרופיל חדש.

אנו  מתכבדות להדליק משואה זו בשם חברותינו וחברינו בתנועה.

פרופיל חדש היא תנועה פמיניסטית הפועלת למען אזרוח החברה בישראל.

אנו בפרופיל חדש מנסות להציג חשיבה אחרת מתוך מבט ביקורתי על חיינו כאן.

אנו עושות זאת  מתוך חובה מצפונית ואחריות. 

אנו מסרבות להשלים עם אורח החיים המיליטריסטי כפי שהוא קיים בישראל.

ההתנהלות המיליטריסטית מאפשרת  דה-לגיטימאציה של אנשים המעיזים להטיל ספק במוסכמות ופועלים בהתאם לצו מצפונם אך בניגוד למוכתב ולמקובל בחברה .

בעצם הימים הללו מתנהלת רדיפה פוליטית של חברות וחברי התנועה בניסיון להפחידם ולהשתיקם.

אנו  מקוות לימים של חירות, של  חופש ביטוי וחברה אזרחית 

פרופ' אהרון אביתר (פעיל שלום, היו"ר לשעבר של סניף ישראל של אמנסטי אינטרנשיונל)

אני, אהרן אביתר, בנם של אברהם בר ורייזל שוסטרמן זיכרונם לברכה, מתכבד להדליק משואה זאת בשמם של:

• מיליוני בני אדם הנתונים לאלימות רצחנית ועינויים ולאפליה ולקיפוח על בסיס מגדר, דת,  עמדות פוליטיות  והשתייכות אתנית בכל מקום בעולם.
• נשים הנסחרות כחפצים בידי תעשיית המין העולמית הנתונות לאלימות פיזית ונפשית ללא נשוא.
• עובדי כפיה ומנוצלים המקבלים שכר רעב אשר זיעת אפם ודם עורקיהם מניעים את גלגלי הקפיטליזם הגלובלי.
• אסירי המצפון וקרבנות הדיכוי והרדיפה אשר זכויותיהם הבסיסיות מופרות ונרמסות בידי משטרי הרודנות והפשיזם על צורותיו ברחבי תבל
• מגני זכויות האדם המחרפים נפשם במאבק המשותף בכל מקום  מאירן עד זימבבווה ומקולומביה עד סין למען שמור על הערכים המהווים תשתית לקיום אנושי הוגן.

בשמם ובשם כל אלה המבינים שזכויות האדם הן המפתח לשלום לביטחון ולשגשוג אני מדליק משואה זאת. 

יונתן גר (מנכ"ל הבית הפתוח בירושלים)

אני, יונתן גר, מדליק משואה זו בשם העצמאות לאהוב. 

“עצמאות" היא קצת מלה גסה הערב, ובתקופה זו של השנה.  היא מלה גסה, כי התרגלנו להשאיר אותה בידי חוגגי הטקס האלטרנטיבי, ההוא שמתקיים הערב בהר הרצל. ההוא השמח, עם הזיקוקים בשלל צבעי הקשת, שזוכר ומזכיר ממי קיבלנו עצמאות, ועבור מי, אבל לא על חשבון מי. עצמאות, כמו עצמאויות רבות בחברה שלנו, אשר שואבת את קיומה מהיעדר העצמאות של האחר.

• העצמאות לקיים בי"ס לאשכנזים בלבד, או לעשירים בלבד, או ליהודים בלבד;
• העצמאות לספק את המאוויים המיניים על חשבון החלש, על חשבון האישה השבויה במעגל השפל של הסחר בנשים בישראל;
• העצמאות לשאוף לצורת משפחה אחת ספציפית – זו אשר בתורה שומרת על עצמאותו של הגבר כראש משפחה וכמפרנס עיקרי וככזה כמובן צריך להרוויח יותר ולהתקדם יותר מהאישה העובדת, ובשם כל אלו לשלול את זכות האחר לקיים צורות משפחה אחרות – אלו המערערות על המוסכמה החברתית הגברית;
• העצמאות לקבוע עבור האחר ציונות מהי, ויהדות מהי, ונאמנות מהי. 

“מדינה יהודית ודמוקרטית" – רבים מאיתנו כאן הערב נוהגים להתחלחל מהביטוי, ואחר לפתור אותו כאוקסימורון שהמציא מישהו אחר למטרותיו הדכאניות. הרבה מושגים נותרו בידיים של מישהו אחר, כאמור ציונות, נאמנות,   מסורת, קדושה,   מורשת, גורל, דמוגרפיה,  עצמאות.

כהומו, מכיוון שהתפקיד שלי בחברה ממילא הוא לערער על המוסכמות החברתיות, ועוד כהומו שהוא הורה, נופלת בידי הזכות להוות איום קיומי על התא המשפחתי המהווה את הצוק האיתן של הקוממיות היהודית לאורך אלפיים שנות גלות. מכיוון שכך, אשמש בתפקידי עד הסוף ואציג את עצמי בפניכם כיהודי מאמין, ציוני מסור, אשר מאחל לכם בזאת חג עצמאות שמח.

אני כל אלו, כי אני מאמין בניכוס.  כיהודי, אני לא מוכן שמישהו אחר יגדיר עבורי מהי יהדות; לא רק שהיהדות שלי איננה עומדת בסתירה לדמוקרטיה, להיפך – היא מטיפה לה.

אני ציוני, כי אני קשור בשותפות גורל בל-תינתק עם כל תושבי החלק הזה של העולם, ומאמין שמטרתה של המדינה היא לשרת את צורכיהם של כל יושביה, לא הם אותה.

אני קורא לכם לחגוג היום עצמאות, את העצמאות של כל אחת ואחד מאיתנו להיות מי שאנחנו, לחיות עם הזהות, התרבות, המסורת והמורשת האישית והקהילתית שלנו,  חופשיים מדיכוי ומהדרה, חופשיים לאהוב.

 

אתי דרעי (ארגון בצלם)

 

שלום לכולם, 

לכבוד הוא לי להדליק משואה זו בשם ארגון בצלם.

הגעתי לבצלם לפני כ- 9 שנים. כבת למשפחה ששורשיה נטועים עמוק בארץ, משפחה בעלת צביון לאומי – דתי . בבצלם מצאתי את החלק שהיה חסר לי.

זכות גדולה נפלה בחלקי לעבוד בבצלם , אולם עלי להודות כי נשארה בת דודה אחת שלא יודעת שאני עובדת בבצלם, מעורבת פוליטית בנעשה, שמידי פעם משמיעה באוזניי את המשפט על "השמאלנים האלה...". עכשיו אני רוצה להודיע לך, דודתי היקרה אהובה בירן, שאני חלק ממשפחת בצלם ואני גאה בזה. 

השנה נציין עשרים שנה להקמה של בצלם. כשאני חושבת על השנים שעברו בארגון, זה מדהים להיזכר איך לפני תשע שנים דיברנו בינינו ושאלנו אם עדיין צריך ארגון כמו בצלם. כמו כולם, חשבנו שהמציאות הולכת להשתנות, וחיפשנו בשמחה מטרות חדשות לעבודה שלנו. מאז, לצערנו, נאלצנו לגדול ולהתרחב, ואנחנו מוצאים את עצמנו עמוסים מתמיד בעבודה.

אני לא יכולה לחשוב מה היה קורה בעולם אם בצלם לא היה קיים, אבל אני יכולה להגיד בוודאות שבצלם חיזק את השקפת עולמי ובוודאי של משפחתי הקרובה בדבר הצורך בקיומם של ארגוני זכויות אדם. התחושה שלי היא שאפילו החלטה להזיז גדר, למצוא פתרון מעבר לחולה, איחוד של משפחה ולו אחת היא בבחינת הצלת עולם ומלואו.

כל אדם שמתקשר ומתעניין ואני מצליחה לשכנע אותו לקבל פרסומים שלנו, לדעת יותר, לא לעצום עיניים גם הוא מבחינתי השקעה של עולם ומלואו. הוא בוודאי ישכנע את משפחתו הקרובה, את חבריו ואולי קצת יותר. גם אם הוא לא יהפוך להיות חלק מבצלם, לפחות הוא לא יסכים שעוולות כאלו יתרחשו במרחק של שעה נסיעה מהבית.

הלא בסופו של דבר, מעבר לכל המחלוקות הפוליטיות, כולנו בני אדם ולכולנו מגיע אותו הדבר. ולמען זה אנחנו פועלים – לכך שכל האנשים יוכלו לחיות בכבוד, בתחושת ביטחון בחייהם, בלי פחד. לחיות – בכל המובנים של המילה.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחברי הצוות  ולמנכ"ל הארגון, ג'סיקה מונטל, העובדים ביום ובלילה כדי לנסות ולשפר את מצב זכויות האדם באזור שלנו. אנשים מוכשרים ומוצלחים, שמקדישים את עיקר זמנם לעבודה הזאת, אנשים שבוודאי היו יכולים להשתכר הרבה יותר אבל בוחרים להיות חלק ממשפחת זכויות האדם.

סהר ורדי (מכתב השמיניסטים)

אני מדליקה משואה זאת בשם בסאם אבו ראחמה (פיל) שנרצח לפני שבוע וחצי במאבק נגד הגדר, בשם טריסטאן אנדרסון שעדיין נאבק על חייו בתל השומר, בשם נטע מישלי שנכנסה עכשיו לתקופה הראשונה שלה בכלא הצבאי על סירובה לשרת בצבא כובש והורג.

בשם כל קורבנות הטבח האחרון בעזה אינני מעיזה אפילו לדבר, וגם לא בשם מי שנותרה תחת המצור בעזה כשביתה הרוס ומשפחתה פצועה, או בשם מיליוני אנשים שחיים תחת הכיבוש הזה שלנו, הכיבוש שכל אחד ואחד מאיתנו תורם לו את חלקו מעצם היותנו ישראלים, גם בשמם אינני מעיזה לומר דבר.

כל מה שאוכל לומר להם הוא שיש כאן הערב אנשים שמנסים לעשות כל שביכולתם כדי להפסיק את הכיבוש הזה, אנשים שמסרבים לקחת בו חלק ואנשים שקוראים לעולם להחרים כל מדינה שמדכאת מיליוני אנשים – כל מדינה גזענית.

עליזה ידעי ופתחיה מסארווה (משפחתוני התמ"ת, כוח לעובדים)

אני פתחיה מסארווה בת ג'מילה מערערה,

 
אני עליזה ידעי בת יונה מבני ברק,

גאות להדליק משואה זו בשם 3000 מנהלות משפחתונים במגזר היהודי והערבי בארץ,

• לכבוד ההכרה הציבורית לעשייה החינוכית מדי שנה עבור אלפי תינוקות ופעוטות מגיל 3 חודשים עד גיל 3 שנים, 
• לכבוד המשפחתונים, כולם ביחד וכל אחד בנפרד, והמימוש של רעיון הלכה למעשה - תחליף בית חם עבור ילדים לאמהות עובדות ועבור ילדים המופנים ע"י לשכות הרווחה, השוהים בבטחה במשפחתון רוב שעות היום.
• לכבוד המדינה אשר מסבסדת את מפעל המשפחתונים ודואגת ומחויבת לקידומו, טיפוחו והרחבתו.
• לכבוד מנהלות המשפחתונים אשר מתוך הכרה עמוקה בחשיבות הגיל הרך לעיצוב האישיות העתידית של האדם מתמסרות באהבה לקידום ההתפתחות הרגשית והפיזית של הפעוט.
• לכבוד ארגון כוח לעובדים אשר לקח על עצמו לארגן ולקדם את מעמדן של מנהלות המשפחתונים כנשים עובדות.

 

נועם לבנה (סרבן מלחמה)

אני, נעם ליבנה, באתי היום להדליק אור קטן, בתקופה בה אני חש מוקף חושך גדול. זהו החושך שמונע מלראות את פניו של האחר. זהו החושך שמדיר אוכלוסיות שלמות מגבולות האנושי. 

בחסות אותו חושך פתחה לפני מספר חודשים מדינת ישראל במתקפה על תושבי עזה. תוך דקות נטבחו מאות בני-אדם. הרס וסבל אדירים נזרעו בשמנו. הרגשתי שמדינה שלמה התגייסה, מי פיזית ומי נפשית, למתקפה ברוטאלית, שטופת שנאה ורגשי נקם, על אוכלוסיה כלואה וחסרת ישע. ההתנגדות הישראלית היתה זניחה. תחושתי היתה שמדינה שלמה נסחפה להתקף אמוק. ההתגייסות היתה כמעט טוטאלית, והקשב לדיעות אחרות שאף לאפס. התסכול היה אדיר, והייאוש איים להשתלט עלי. 

מספר ימים לאחר מכן נקראתי להשתתף באותה מתקפה. ידעתי שאיני מסוגל בשום אופן לציית. איני יודע אם אפשר לחיות חיים נטולי אלימות, אבל אני מאמין שיש לשאוף לכך. אני מאמין שגם מדינה צריכה לשאוף להימנע מהפעלה של אלימות. כמובן, מאותם טעמים איני יכול להסכים עם ההפצצה של תושבי הדרום זה מספר שנים. אבל הרגשתי שאין שום צידוק לאלימות חסרת הפרופורציות שהפעילה המדינה, ושאותה אלימות היא תוצאה ישירה של שלילת האנושיות מקורבנותיה. ראשית, מפני שמי שהיה מתייחס לאותם קורבנות כבני אדם, ולב פועם בקרבו, לא היה מסוגל להרוג בהם בצורה כזו חסרת אבחנה. שנית, מפני שהציפייה "לצרוב את התודעה" של מי שמדוכא וכבוש מעל ארבעים שנה אינה מתייחסת אליו כאל אדם. אדם עם רצונות ומאוויים, שלא יתפשר על פחות מחיים בחופש ובכבוד. 

מסיבות אלו סירבתי להשתתף במלחמה. הסירוב עזר לי להתגבר על הייאוש. אבל אין לי אשליות. מכונת המלחמה המשומנת הסתדרה גם בלעדיי. הסירוב שלי גם לא עזר לכל הקורבנות הרבים של המלחמה. אבל במלחמה הזו הבנתי דבר חשוב. הבנתי שאי אפשר לכבות את החושך. אבל כל אחד חייב לנסות להדליק את האור הקטן שלו. אסור לנו לתת לחושך הגדול שמקיף אותנו לייאש. 

כולי תקווה שהאורות הצנועים שאנו מדליקים כאן, יעזרו להאיר את פניהם של כל אלה שאנושיותם נשללה מהם, בני כל העמים, הדתות והמינים 

מיכאל ספרד (עו"ד המתמחה זכויות אדם)

אני מדליק משואה זו לכבוד עשרות הצעירות והצעירים הישראליים הרבים, אשר מקדישים את חייהם לפעילות למען ועם הקהילות שאין להם שום קול בחברה הישראלית למרות שגורלם נקבע על-ידה:

• פליטי מלחמות שנסו על נפשם, לא אחת לאחר שמשפחותיהם נרצחו בארץ מוצאם, והגיעו לישראל;
• מהגרי עבודה שאיתרע מזלם ונולדו בחלק העני של העולם והגיעו הנה בחיפוש פרנסה צנועה;
• וקהילות פלסטיניות שנדרסות תחת הכיבוש הישראלי.

אקטיביסטים אלה שמתנדבים במקלטים, פועלים למען זכויות אדם וזכויות בעלי חיים, שמפגינים סולידאריות ואחווה עם תושבי בילעין ונעלין ובודרוס וג'איוס בימים שהחברה הישראלית הולכת שבי אחר סיסמאות של הפרדה ושנאה, הם הגיבורים הישראלים של תקופתנו. 

אסתר עילם (ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל)  

טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, אפריל, 2009

אני, אסתר עילם, ילידת תל-אביב, בת למרים שנולדה בסלוניקי לאסתר דה-מאיו, ולאנג'ל קרסו.

בת לליאון ספורטה שנולד בסלוניקי לרחל בן-עוזיו, ולדניאל ספורטה,

מדליקה משואה אלטרנטיבית זו -

לזכר מיליוני בנות חווה שנפלו קורבן לאלימות הפטריארכלית בעשרת אלפי שנות קיומה: עובריות ותינוקות בנות שנרצחו משום ההעדפה של בן זכר, נערות ונשים שרצחו אותן גברים הקרובים להן ביותר, לטענתם מתוך אהבה, או לשם הגנה על "כבודם האישי" או על "כבוד המשפחה". לזכר תינוקות, ילדות, נערות, ונשים שהיו מטרה להתעללות מינית, פיסית, ונפשית, ויש מהן שמתו בגינה או נרצחו בעקבותיה - רבות מהן עקב שייכותן לקבוצות מדוכאות ונרדפות: עקב העדפה מינית כמו לסביות וקוויריות, אמונה דתית, מוצא אתני, שייכות לאומית, דתית, מעמדית, ונשים מאותגרות פיסית, נפשית, שכלית.

לזכר תינוקות, ילדות, נערות, ונשים שנפגעו, עונו ו/או נרצחו במרוצת מלחמות המתפקדות כדלק לקיום הפטריארכיה.

אני גם מדליקה משואה זו כהצדעה לשורדות, ולנשים שבתהליך של שחרור – אלה שעברו/עוברות גיהינום של אונס, אונס במשפחה, תקיפות מיניות לסוגיהן, זנות, פורנוגורפיה, ועודביטויים גלויים וסמויים של שנאת נשים, לצד אלימות כלכלית, ואלימות של מלחמה, ומחזקת את ידיהן שלא לוותר על מאבקן.

אני מצדיעה לנשים אשר במהלך ההיסטוריה הפטריארכאלית לא שתפו אתה פעולה, ומרדו בה באלפי דרכים - לעתים במחיר חייהן. נשים לומדות וקוראות, יוצרות אמנות, וכותבות מוסיקה, הגות, שירה, ופרוזה. נשים חוקרות ומדעניות, מגלות טבע וארצות. נשים שוחרות שלום, נשים מנהיגות שינוי, נשים אנרכיסטיות ופמיניסטיות. נשים המסרבות להתחתן ו/או ללדת במסגרת נישואים כובלים, נשים שמעיזות לצאת מול המסגרות הפטריארכליות הנוקשות.

אני מצדיעה לנשים שלומדות ומיישמות כיצד להיות אמהות וסבתות, בנות ואחיות, חברות, ובעלות ברית לנשים מכל הקבוצות. 

אני מודה ומצדיעה לנשים שבמהלך חיי עודדו אותי, ותמכו בי, ולחברותי לדרך ולרעיון המזכירות לי שוב ושוב שאני לא לבד.

אני מצדיעה לנכדותיי שעבורן זה מובן מאליו לממש את עצמן באופן מלא: תמר בת השש וחצי, ומיקה בת האחת עשרה שהופכת טקסטים ללשון נקבה ועומדת על זכותה לשחק כדורגל, ולכלותי, אשר בדרכן מחוללות את המהפכה הפמיניסטית במשפחתן ובחייהן הציבוריים - לשרי – אם לשלושת נכדי – ולאנדה - אם הנכדות.

לסיום, אני מודה ומצדיעה לכל הגברים אשר חרף ההתניות החברתיות נאבקים בעוולות שהפטריארכיה מעוללת - ובמיוחד לאלה הפועלים לשחרור גברים, והפועלים כבעלי ברית בשחרור נשים.

אני מבטיחה להמשיך לפעול למיגור הפטריארכיה ולהקמת חברה פמיניסטית ללא אלימות.    

בסאם עראמין (לוחמים לשלום)

חברים נכבדים, שלום לכולם בערב החשוב הזה, ביום הזכרון. זהו יום שבו אנו מזכירים את הכאב והסבל שאותם לא שוכחים אף פעם, ומזכירים את סכסוך הדמים של למעלה ממאה שנים באזור הזה שחסר לו שלום ובטחון ופיתוח.

זהו כבוד גדול עבורי היום שאני עומד בפניכם ארגון לוחמים למען השלום, ארגון שחבריו, פלסטינים וישראלים, שואפים, בהידברות תרבותית ומוסרית למען השלום וסיום הכיבוש הגזעני של העם הפלסטינים שנחשב --- האלימות והטרור באזור הזה. 

אתם, בארגון יש גבול, אתם הראשונים שסירבתם לכיבוש והרמתם קולכם נגד המלחמה וההרג מאז 1982 עד היום הזה. אתם מייצגים את הצד האנושי והמתורבת באמצעות עמדתכם הקוראת לסרב לשרת בצבא הכיבוש, והקוראת להידברות ומשא ומתן.

היום הזה, שהפוליטיקאים בישראל מנצלים אותו, לצערנו הרב, כדי להוסיף שנאה נגד האחרים ולהעמיק את הדרישה הקבועה להמשך המלחמה והנקמה נגד הפלסטינים באמצעות הכאב והשכול ובאמצעות הפחדת הציבור הישראלי שתמיד יימצא במצב סכנה.

הסכנה האמיתית שעומדת בפני ישראל היא המשך הכיבוש. האויב המשותף לשני העמים הוא הכיבוש והפחד והשנאה, וכמו שאומר ד"ר --מרטין לותר-קינג "אנשים שונאים את האחר משום שהם מפחדים ממנו, והם מפחדים ממנו משום שהם לא מכירים אותו, והם לא מכירים אותו משום שהם מופרדים ממנו". ההפרדה הזאת הפוליטית, היא אחת הסיבות להמשך סכסוך הדמים.

אנחנו חיילי השלום, נלחמנו כדי להשיג חירות וצדק ושלום, ואנחנו עדיין נלחמים, באמצעות הידברות ופיוס, אין דרך אחרת. למרות כל הכוח שיש למדינת הכיבוש הישראלי מאז הקמתה ועד היום, ישראל איננה בטוחה. ולמרות כל המאבקים של העם הפלסטיני הלוחם, פלסטין איננה משוחררת. אנחנו צריכים להמשיך בדרך ההיכרות והפיוס. עלינו להכיר בזכות הכל לקיום, ולחיים בכבוד, בביטחון וביציבות.

אנחנו חיילי השלום, שמנו את השלום בעצמנו בראש ובראשונה, וגילינו שהוא כמו שאמר מהטמה גנדי: "אין דרך אל השלום, השלום הוא הדרך".

אנחנו זוכרים היום את בתי עביר, שנהרגה ב-16/1/2007 ליד שער בית הספר שלה, ואנו זוכרים מאות ואלפים אנשים חפים מפשע שנפלו בעזה לאחרונה, אנחנו זוכרים את סמדר אלחנן שנהרגה בשנת 1997. אנחנו זוכרים עשרות אזרחים משני העמים שנפלו קורבנות לכיבוש.

למען הקורבנות החפים מפשע, אני מדליק את משואת התקווה. עלינו לראות ולהראות לילדינו עתיד טוב יותר.

למען הצדק והאנושיות אני מדליק את דגל האור, לזכר הבנות של ד"ר אבו אלעיש, ביאן ומיאר ואיאה ונור, ומאות ילדים, כולם.

בשם משפחות שכולות רבות שאיבדו את יקיריהם ובשם אלו שחולמים על חירות וצדק אנו מדליקים משואה.

אנו לא נישאר אסירים של הפחד והכאב של העבר. פנינו לעבר העתיד. החיים בעבר משאירים אותנו תחת השפעות הכאב והסבל. הכאב שלנו הוא הכוח שלנו והוא שדוחף את כולנו יחד להשיג הווה טוב יותר לנו. כרתנו ברית והבטחנו, לזכר יקירנו – לזכר עביר, שנמשיך במאבקנו, ישראלים ופלסטינים, עד שנגיע לשלום ולצדק. הנקמה היא האויב שלנו והפיוס והצדק היא הדרך שלנו.

ניגנו ושרו במהלך הטקס:

רונית רולנד, עופר גולני ואחותי

עולם אחר הוא אפשרי!

 

לתגובות, לייעוץ ולתרומות לפעילותנו: יש גבול, ת"ד 6953, ירושלים

 91068

 

בסאם עראמין ("לוחמים לשלום") – Bassam Aramin (“Combatants for Peace”)

 

עליזה ידעי ופתחיה מסארווה (גננות במשפחתוני התמ"ת,חברות ארגון "כח לעובדים") – Aliza Yad’ii and Fathia Masarwe (Pre-Kindergarten managers, members of “Koach Laovdim” union)

b

 

משמאל – עו"ד מיכאל ספרד, מימין – נועם לבנה  right: Noam Livne, left: Adv. Michael Sfard

 
 
 

 

פרופ' אהרון אביתר, Prof. Aharon Eviatar