עם אפור למכביר וקרירות לא מוסברת. אז ויתרתי על הרכיבה לבקעת הירדן והגעתי לחוף הים. לבקעה אחרת, שהיא חלק משביל ישראל. אלא שכשהתקרבתי על שני הגלגלים לכניסה לארסוף מצאתי שם שומר שברוב חוצפת תפקידו ניסה למנוע את הכניסה לאחד מהחופים הכי יפים בארץ. לפעמים, לחוצפה אין גבולות. כמה תושבים, עשירים כמובן, מוצאים דרך כזו או אחרת להת נ ח ל ואז מקימים שער ובודקה, מציבים שומרים וזהו. אם את מנומסת ומצייתת, לא תזכי לראות את החוף המקסים שמתחת לצוקי הכורכר. למה? ככה. כי הם רוצים פרטיות או שקט או לא אכפת לי מה. אז לא הייתי מנומסת. וגם לא צייתתי אלא אמרתי שאני רוצה להכנס. וראה זה פלא- השער נפתח מול האסרטיביות. כי בעצם, לאף אחד אין זכות למנוע מאף אחד לראות ים ולטפס על צוקי כורכר או לרדת לבקעה החבויה, ולעמוד מול סירה גדולה, טבועה ולהרגיש את הכייף הזה. של השמש והחול. של הגלים והכחול. של פריחות ירוקת החמור בצהוב ונר הלילה בלימון. לגעת בחיטובי הכורכר הגרגיריים ולראות ש-ים זה מקום של כולם. |
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ממש בכייף.
ממשיכים לנסוע בכביש של שפיים (הקיבוץ)
עוברים את פארק המים ופונים שמאלה.
לא עוצרים במחסום וגם לא עונים לשאלה המעצבנת "למי באת?"
פשוט דורשים שהשער יפתח, בנחרצות.
משם, אפשר להגיע לרחוב הכי קרוב לשפת הצוק ולמצוא אחת מהדרכים לרדת ממנו אל החוף....(יש כמה וכולן יפות מאוד...)
תהנו
למטיילת היקרה!
כל הכבוד לך ! אסור לאפשר לבזוז את המדינה.
תודה לך
אסתר
כל הכבוד לך אשמח לדעת איפה בדיוק החוף הזה
אני והחצי אחרי החתונה נוסעים
איזה חוצפה
זה נגד החוק!
אנחנו נכנס ונשב בחוף ה"פרטי" שלהם!