היה די הזוי היום הזה.

עם אפור למכביר וקרירות לא מוסברת.

אז ויתרתי על הרכיבה לבקעת הירדן והגעתי לחוף הים. לבקעה אחרת, שהיא חלק משביל ישראל.

אלא שכשהתקרבתי על שני הגלגלים לכניסה לארסוף מצאתי שם שומר

שברוב חוצפת תפקידו ניסה למנוע את הכניסה לאחד מהחופים הכי יפים בארץ.

לפעמים, לחוצפה אין גבולות.

כמה תושבים, עשירים כמובן, מוצאים דרך כזו או אחרת להת נ ח ל ואז מקימים שער ובודקה, מציבים שומרים וזהו.

אם את מנומסת ומצייתת, לא תזכי לראות את החוף המקסים שמתחת לצוקי הכורכר.

למה?

ככה.

כי הם רוצים פרטיות או שקט או לא אכפת לי מה.

אז לא הייתי מנומסת.

וגם לא צייתתי

אלא אמרתי שאני רוצה להכנס.

 וראה זה פלא- השער נפתח מול האסרטיביות.

כי בעצם, לאף אחד אין זכות למנוע מאף אחד לראות ים ולטפס על צוקי כורכר או לרדת לבקעה החבויה, ולעמוד מול סירה גדולה, טבועה ולהרגיש את הכייף הזה.

של השמש והחול.

של הגלים והכחול.

של פריחות  ירוקת החמור בצהוב ונר הלילה בלימון.

לגעת בחיטובי הכורכר הגרגיריים

ולראות ש-ים זה מקום של כולם.