הקונצרטים האלו משלבים את הצפוי, (נגינת מוסיקה) את המוכר (רוני פורת מנצח ומנחה) ואת הסביר (סביר שהכול יהיה כשורה). הסדרה כולה השנה מוקדשת לעונות השנה במוסיקה. הקונצרט הנ"ל הוקדש לחורף. בתחילת הקונצרט אותו כאמור אני גם מנחה, משוחח עם הקהל, מכיר להם את המוסיקה מזוויות שונות ומספק אבחנות מקבילות לחיים, אמרתי לקהל ש"אני עדיין לא יודע מה ניקח איתנו לחיים מהקונצרט הזה היום", ויצאנו לדרך. היצירה השלישית הייתה סימפוניה מס' 1 של צ'ייקובסקי - שמה "חלומות חורף". היצירה כמעט לא מנוגנת בעולם והנגנים לא הכירו אותה כך שהעבודה בשתי החזרות הבודדות הייתה בהחלט מאתגרת. תזמורת מנגנת במיטבה כאשר הנגנים מכירים את התפקידים שלהם מהזיכרון ואז יכולים לנגן ובאותו זמן להקשיב לאחרים - כך נוצרת סינרגיה אמיתית וטובה בתזמורת. היו לנו שתי חזרות בלבד להגיע לרמת היכרות שתיצור את החוויה. בקונצרט ניגנו את שני הפרקים הראשונים מהיצירה. הראשון מאתגר טכנית במיוחד. עד כאן הכול היה צפוי מוכר וסביר, הכול עבד כשורה. והנה באמצע הפרק הראשון, במקום מורכב במיוחד, סימנתי תנועה מאד ברורה לכינורות שהיו בהפסקת נגינה במשך זמן מה, ובעקבות התנועה הברורה והבטוחה הם נכנסו בנגינה מלאת ביטחון רק מה?.......................במקום הלא נכון. הכנסתי אותם תיבה קודם!!!!! לפני שאר התזמורת. התוצאה המיידית? המוסיקה של צ'ייקובסקי קפצה "קפיצה קוונטית" למאה העשרים ואחת ונשמעת כיצירה מודרנית שרק טעות נוראית יכולה לייצר את היחסים המורכבים בין הצלילים שבה.........מרגע זה ואילך (ומי שנגן תזמורת מכיר את זה) מתחילה חוויה בלתי נשכחת של סיוט נצחי. "איך מחברים אותם?" "מה אני מסמן להם?" "האם אני עוצר ומתחיל מהתחלה?" "האם הקהל שם לב?" "רק שנסיים את הפרק יחד!" עברנו יחד עם הסוד הזה אולי דקה שלמה ( 60 שניות X נצח!!!!) והצלחנו להתחבר. בתוך כדי "הנצח" הזה עלתה כברק המחשבה - הנה המתנה שלי. הנה ה"לא צפוי", הנה ה"לא מוכר", הנה ה"לא סביר", הנה ההזדמנות, הנה מה שניקח כולם הביתה היום. כמובן שלא עצרנו "לתקן" (ואז בוודאי הקהל היה מבין שקרה משהו) והמשכנו לאחר הפרק הזה אל הפרק השני (שנוגן נפלא ובריכוז מעל ומעבר - מתנה בפני עצמה כתגובה לתקלה) ולבסוף פניתי אל הקהל ושיתפתי. "האם מישהו שם לב לתקלה בפרק הראשון?" אף תגובה. אף אחד לא שם לב. סיפרתי לקהל בדיוק מה קרה, כולל הלך המחשבה שלי בזמן "הנצח" ואת היותי מחליט בו במקום לשתף, ואז נגעתי בדבר עצמו - במתנה עצמה: המוסיקה מתרחשת בזמן הווה. רק בזמן הווה. כאשר נעשית טעות בנגינה, כבר מאוחר מדי לתקן אותה. אנחנו כבר בתו הבא. השאלה הגדולה היא, מה אנחנו לוקחים איתנו לתו הבא, לפראזה הבאה, לפרק הבא? האם אני מעניש את עצמי על הטעות וסוחב אותה הלאה בהוויה הפנימית והפיזית שלי? כייסוריי מצפון, כזיעה קרה, כידיים רועדות, כ"מה יחשבו?", או פשוט שוכח. כן. שוכח. החלטתי לשכוח, ולחזור את ביצוע המוזיקה בזמן היחיד הקיים - עכשיו, ובריכוז מוגבר. שאלתי את הקהל (ואני שואל גם אתכם). נסו להיזכר, מתי בחיים טעינו טעות, וסחבנו את התוצאה הרגשית שלה איתנו הלאה, ימים, חודשים לעיתים שנים, לעיתים חיים שלמים? אנחנו שופטים את עצמנו מיד על הטעות (בית משפט לשיפוט מהיר) וגם גוזרים את הדין לריצוי עונש ללא זמן מוגדר. מן הסתם אנחנו גם בתפקיד נשיא המדינה (הפנימית שלנו) וביכולתנו להעניק חנינה. אם לוקחים את התובנה הזו עמוק יותר, יש ממש מקום בחיים לשכוח, ואמנות השכחה יכולה לא רק לפתור אותנו מהענשה עצמית אלא גם לאפשר ליכולות אדירות שלנו לבוא לידי ביטוי. למשל, אם נלמד איך "לשכוח את כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לעשות" . חשבו על זה........ אחר כך סיפרתי לקהל את הסיפור המקסים על הנזיר, המאסטר, הנהר והיפהפייה. ממש תואם את הסיטואציה בדיוק מופלא (מי שלא מכיר שיכתוב לי ואשלח לו - אחלה סיפור לחיים). כך פניתי לקהל ועברנו ליצירה הבאה (שעברה ללא תקלות וכנראה גם ללא תובנות - האמת, מספיק פעם אחת בקונצרט). ומה אפשר לעשות עם כל זה בחיים שלנו? ה מ ו ן - זה מקרין על כל אספקט.אפילו רק עצם הענקת ה"פטור מבית המשפט הפנימי" יכול לשחרר אותנו לעשייה מהנה שמרוכזת ב"מה שאני עושה עכשיו, ולאן אני הולך הלאה", וכל התעסקות ב"מה שהיה", "מה שקרה", "איך אנשים יגיבו על דברים שעשיתי", "מה יגידו", פשוט לא אפקטיבית. לצד זה, שיתוף, מהבטן, תמיד את האמת. זה כלל אנושי בסיסי לתפיסתי, משיג תוצאות טובות יותר, ובהחלט זוכה לאמון והערכה, ומאפשר חיים הרבה יותר פשוטים וזורמים עם הרבה פחות דראמות פנימיות. ברכו את הטעויות והתקלות - או שאנחנו מצליחים, או שאנחנו לומדים שיעור טוב. שלכם, רוני |