אני קצת מהססת לכתוב על העצות המעשיות של בק להחלפת ה"כולם" שלנו. ה"כולם" הנוכחי שלי אומר לי: "זה בנאלי", "כולם מכירים את הדברים האלו", "זה כמו כל העצות של חשיבה חיובית שאת קצת בזה להן", אבל יש שם איזה קול צייצני אחד שאומר לי: "יאללה, מה אכפת לך? תכתבי וזהו!" אז הבוקר סוף כל סוף החלטתי להאזין לו (בין היתר משום שאין לי חשק להתחיל לבדוק את העבודות של הסטודנטים ואני מחפשת תירוץ לדחות את זה). העצה הראשונה של בק היא לעשות רשימה של כל הדברים החיוביים שאי פעם מישהו אמר לנו ושל כל הדברים שאנחנו מרגישים שיש בהם איזשהו הישג, אפילו קטנטן, ואז לקרוא לעתים תכופות את הרשימה. רשימות כאלו כבר עשיתי המון פעמים אבל משעמם לי לקרוא אותם. בק טוענת שהחזרה הכרחית כיוון שהכולם הביקורתי שלנו כבר טחן לנו מספיק פעמים את הדברים השליליים וכדי לאזן את השפעתו צריך לחזור הרבה פעמים על הדברים החיוביים. אני ממש לא מאמינה שאהיה מסוגלת לחזור לקרוא את הרשימה המשעממת הזו שוב ושוב. אולי צריך להוציא ממנה כמה משפטים נבחרים ורק עליהם לחזור. לפני כמה חודשים, כשקראתי את הספר בפעם הראשונה עשיתי רשימה כזו. מאז המחשב שלי נפל בלי כל יכולת להציל את החומר אז נאלצתי להכין אותה שוב בלי חשק רב. מה ששמתי לב אליו הפעם הוא שיש מחמאות שניתנו לי שבמקום לתת לי להרגיש טוב גורמות לי לבחילה (למשל מחמאות של דודות זקנות על המראה שלי). השאלה היא: האם הבחילה נובעת מכך שהאנשים שנתנו לי אותן לא אמינים או לא נחשבים או שאולי הכולם הנוכחי שלי גורם לי לחשוב שאין בהן אמת? |