שוב בלילה אני חושב עליך במדי צבא שהיו מדיך. חשב שזהו צירוף מקרים מוזר, שדווקא השיר הזה מתנגן ברקע, כשפתחה את הדלת. כשהתקשרה, לא היסס לרגע. ככה זה כשהחבר הכי טוב שלך במילואים והחברה שלו מבקשת שתבוא. נשמעה מודאגת בטלפון, והוא, כל הדרך רצו בראשו הסרטים האיומים ביותר שיכול היה להעלות על הדעת. למה לא סיפרה לו למה היא קוראת לו? אולי כי עוד לא הספיקו להכיר כל כך טוב? חשב שהדרך לא תיגמר לעולם. לא רצה שתיגמר, כשסוף סוף הגיע. חיבקה אותו ארוכות כשנכנס, מגבירה את מפלס החרדה שלו. רק כשסיפרה לו שהכל בסדר, נרגע והרגיש כאילו ליבו, שנמעך בתוך אגרוף אימתני, משתחרר באחת. כעס עליה, על כל המחשבות שעברו בראשו כיוון שלא סיפרה כלום, אבל נרגע מיד. החיוך ששלחה אליו המיס אותו. היה זה אותו חיוך, שעליו סיפר לו חברו הטוב, החיוך שגורם לו להיות איתה ביחד. כשליבו חזר להלום בנחת, הזמינה אותו לסלון לשתות קצת ולהרגע, עדיין לא מדברת על הסיבה שלשמה הוזמן אליה. ישבו ודיברו על הרבה נושאים, והוא, מחכה שסוף סוף תגיע לעיקר, מבחין בנגיעות הרכות שלה בידו, בגינונים הנסתרים, כאילו כבדרך אגב, גינונים שאומרים ומבקשים כל כך הרבה. היא משקה אותי קפה חם ומלטפת את כולי. וככל שנקפו השעות הרגיש איך היא טווה סביבו את מלכודת הדבש. שמו של החבר עלה על דל שפתיו, בקול חלוש מנסה לגרום לה להפסיק, רוצה לגמוע את חיוכה המדהים, את שפתיה, את גופה המפתה. יודע שאסור לו לאכול מן הפרי האסור. מחליף נושא. קם, מתיישב מתרחק, נותן לה להתקרב, מרגיש שבזמן שהוא שם על מדים, כאן בסלון ביתו, בלי ידיעתו מתחוללת מלחמה אחרת. ואני מתחמק ואני מתאמץ אבל היא לא כל אחת. קמה למטבח וחוזרת עם בירה קרה. מתיישבת לידו, נוגעת, מסתכלת במבט חודר ומבקש, מספרת לו על הקושי בלבד, על הגעגועים, על הפחד שלה ממה שיקרה, נותנת לדמעה עגולה לגלוש במורד לחייה, מתמסרת למגע אצבעו העדינה המנגבת אותה. והוא. הוא רוצה לצרוח שתפסיק, ומשהו עוצר אותו. מחליט לקום וללכת, ונשאר נטוע במקומו, כבר חושב על מחר בבוקר, ועל חברו הטוב, ומה שיספר לו ומה שיסתיר. והיא עדיין מולו, הדמעות ממשיכות לשטוף את לחייה. לא מותירות לו ברירה. חיבק אותה במבוכה. חיבוק בין ידידים. חיבוק שהיא הפכה להרבה מעבר. אני אומר לה זה חוזר כן, זה לא עוזב אז היא שואלת זה עוזר תעשן ותחזר היא מתפשטת גם כשלא חם ומפתה אותי. דמותו של חברו הטוב, כמו מטשטשת והולכת, המאבק בתוכו תם, והוא ידע, בשמחה לא ברורה, שהובס בקרב. התמסר אל חיבוקיה, גיפופיה. מסיט את השולחן ברגליו, גומע את שפתיה, חופן את שדיה, ומכבה את כל הקולות שרצים בתוך מוחו. נתן לה לקרוע מעליו את חולצתו, לשחרר את החיה שבו. מקרב אותה אליו, נושם אותה, רוצה להיבלע בתוכה, להתאחד איתה, ורק איתה. בתנועות מהירות פרף את כפתורי מכנסיו, מביט אל מבטה המזמין, אל שפתיה הצמאות. גוהר עליה. מחבק, מתאחד עם חום גופה עם ריחה הטוב. בלהט הדברים לא שמעו את קול המנעול המסתובב, ואיך פתח חברו הטוב את דלת ביתו לדעת. הוא הספיק לחשוב עוד מחשבה אחת אחרונה, כששמע את קול הדריכה. לקח לגימה ארוכה מכוס הקפה שלו. השמש מאירה את מטבחם הקטן, וקולות הציפורים בכפר מנעימות את הבוקר. "מדהים" אמר. "זו כבר הפעם השלישית שאת מנצחת בהתערבות, דווקא חבל היה לי לאבד אותו. שנתערב עוד פעם? רוני הוא בטוח קלף מנצח. איתו אני זוכה על בטוח".
|