פרק 9   

"גלית? הי, מה העניינים? זאת אורנה"

"הי, מה את עושה בבית? שמעתי שיש לך אובייקט חדש" עניתי כי זכרתי את ההודעה מאתמול.

"כן, אל תשאלי, הוא מה זה חמוד, אני ממש מאוהבת" ענתה אורנה בהתלהבות.

"את?? מאוהבת?? נפלת על הראש??" שאלתי כי זה לא אופייני לה.

"הערב הכרתי את ההורים שלו. אל תשאלי איזה קטעים"

"כבר? לאן את ממהרת? אורנה, אני מתפלאת עלייך"

"אני? אני לא ממהרת לשום מקום. הוא חמוד, את לא יודעת כמה שהוא חמוד!" התגוננה.

"או-קי, את לא צריכה להתנצל, אני שמחה בשבילך".

"נו, מה המצב אצלך?"

"אצלי? כלום. עדיף שלא תשאלי"

"יבש?"

"כמו הנגב"

"אז תעשי משהו" יעצה לי חברתי הטובה.

"נפגשתי עם מישהו, אבל הוא לא התקשר יותר"

"את בטוחה? אני ניסיתי להתקשר אלייך שלשום והקו היה מנותק"

"כן, אני יודעת"

"אז אולי הוא ניסה ולא הצליח?"

"יכול להיות"

"אז תתקשרי אליו"

"כן, דווקא יש לי את הטלפון של ההורים שלו. ניסיתי להתקשר לפני כמה דקות, אבל לא רצו לתת לי את מספר הטלפון שלו בדירה"

"למה?"

"אימא שלו טענה שהיא תודיע לו ואני השארתי את מספר הטלפון שלי. אני מקווה שיתקשר"

"לא הצלחת להוציא ממנה את הטלפון בדירה שלו?"

"לא, לא הצלחתי"

"תני לי את המספר, תראי איך אני משיגה לך את הטלפון שלו בשניה"

"לא, עזבי, אני כבר אסתדר לבד"

"אני סומכת עלייך"

"חוץ מזה, מה עוד חדש?".

המשכנו לפטפט עוד כחצי שעה. לא, בעצם שעה. תמיד יש לנו על מה לדבר. משום מה, לא יוצא לנו להיפגש כבר המון זמן. אז קבענו לצאת באחד הערבים.

"את תמצאי את מספר הטלפון שלו ותקבעי אתו. ואני אבוא עם החתיך שלי. אחר כך נעשה השוואות, כמו בימים הטובים" אמרה אורנה בצחוק מרושע.

"אני מקווה שזה יהיה בקרוב" עניתי בהלהבות כי היא הצליחה לעודד אותי.

בסביבות השעה 1 בלילה נכנסתי למיטה בכדי לישון בתקווה שמחר יהיה קצת יותר מעניין.

"אתה לא מבין כלום מהחיים שלך. מה הפירוש לא בא לך עליה? מה חסר בה? היא לא יפה?" שאל אותי רוני בלגלוג.

"נחמדה" עניתי כמתנצל.

"היא לא מושכת?" המשיך רוני כמו בחידון.

"מושכת" הסכמתי עם רוני הסקרן.

"אז מה הבעיה שלך?"

"אין לי שום בעיה. פשוט לא בה לי וזהו!!" עניתי בכדי לסגור עניין.

"טוב, אז אין לך התנגדות שאני אמשיך מאיפה שהפסקת?!"

"חופשי" עניתי כמאשר.

אני חייב להתחמק ממנה. אני חייב לאתר את גלית. לא ייתכן שהיא תנתק את הטלפון בגללי! יותר פשוט להגיד לבן אדם 'לא' במקום לנתק את קו הטלפון. חוץ מזה שאני צריך לברר עם אימא שלי, על זאת שהתקשרה וחיפשה אותי. יום העבודה נגמר מהר. ככה זה שיש הרבה מכוניות לטיפול. כל היום נמצאים במרוץ מטורף נגד השעון. השעה כבר חמש וחצי אחר הצהריים וצריך למהר. מעניין, אורנה לא התקשרה, לא התעניינה, כלום. כנראה הרגישה שאני לא מעוניין? ואולי נעלבה? אני צריך לצלצל אליה, זה לא נעים. צפירה חזקה מפריעה לי להתלבש.

"אורנה? בדיוק חשבתי עלייך" אמרתי תוך כדי שאני מתקרב אליה.

"מה קורה?"

"כלום"

"מה אתה עושה הערב?"

"יש לי כמה סידורים קטנים" עניתי בניסיון להתחמק מהאמת.

"טוב, אני מבינה" ענתה אורנה בחיוך.

"אני אתקשר אלייך מאוחר יותר" הבטחתי כי לא רציתי שתיעלב.

"אני מקווה שאהיה בבית" ענתה אורנה עם אותו חיוך.

"או-קי, ביי" אמרתי ואורנה כבר נסעה ברברס, נפנפה עם היד לשלום ונסעה לדרכה.

נסעתי הביתה. בשיחה קצרה מהסלולרי, הבנתי מאימי שההיא שהתקשרה השאירה גם מספר טלפון.

"איך זה שאין לך את הטלפון של החברה שלך?" שאלה אימי בסקרנות לא מובנת.

"אימא , אני לא יודע מי זאת. כנראה סתם מישהי מהצבא או משהו כזה"

"אההה, חשבתי זאת החמודה שהבאת הביתה" ענתה אימי והוסיפה: "יותר טוב ציפור אחת ביד, מהרבה ציפורים על העץ"

"כן אימא, אני יודע אימא..בסדר אימא..אמרתי בסדר.או-קי אימא.ביי אימא, ביי"

הגעתי לדירה, סיגל השותפה שלי עמדה במטבח ועשתה מלווח.

"להכין גם לך?" שאלה בנימוס.

"אני לא אתנגד" עניתי כי הריח שיגע לי את האף והרעב התחיל להציק.

נכנסתי לחדרי.

"האוכל מוכן!!" קראה סיגל בקול.

"אני כבר בא"

"מה אתה עושה היום?" שאלה.

"כלום, אני לא יודע. אני צריך להתקשר לאורנה"

"אתם יוצאים?"

"לא, אני לא חושב. אני רוצה לסיים את הקשר הזה"

"כבר? כול כך מהר?"

"כן"

"למה?"

"לא יודע, זה לא זה"

"אם זה לא זה, אתה צודק. אז מה אתה הולך לעשות?"

"לא יודע. להגיד לה............. אני חושב"

"ואחר כך?"

"יש לי טלפון חדש, של מישהי אחרת"

"הוווו, זה נשמע מעניין"

"כן, אני חושב. מה את הולכת לעשות?"

"האמת, חשבתי לצאת אתך הערב"

"באמת?"

"כן, הצעת לי, שכחת?"

"לא! אבל לא חשבתי על זה"

"אני כן!"

"או-קי, אני דווקא פנוי הערב. זה יכול להיות נחמד" אמרתי וקמתי לכיוון הטלפון בחדר.

"לאן אתה הולך?"

"להתקשר לאורנה"

"עכשיו?"

"כן, צריך לסגור עניין" אמרתי תוך כדי חיוג.

"אורנה? הי, זה איציק"

"מה המצב?"

"בסדר, הבטחתי שאתקשר אז."

"אני מבינה שאתה לא מעוניין להמשיך, אני לא מכריחה אותך"

"לא, זה לא מה שאת חושבת" ניסיתי להסביר.

"אתה לא צריך להתנצל" התפרצה אורנה לדברי. "זה קורה, אני מבינה, נוכל להיות ידידים"

"או-קי, אני שמח שאת מבינה" אמרתי ורציתי לסיים את השיחה המביכה.

"אני חייבת לרוץ, תישאר בקשר" אמרה אורנה וסגרנו את השיחה.

"זה היה קשה" אמרתי לסיגל שעמדה לידי.

"זה לא קל" הסכימה כבעלת ניסיון.

"יוצאים?" שאלתי בחיוך.

"יוצאים!" חייכה סיגל והראתה לי את הדלת.

אין יותר מושלם מאשר לצאת עם ידידה או שותפה לדירה. יוצאים, מבלים, נהנים בלי לחשוב מה יהיה ואיך יהיה. זאת הדרך הבטוחה ביותר להכיר. אם מסתדרים וגם נמשכים אז זה פשוט בא לבד. חוץ מזה, אין שום מחויבות. לא פעם קרה שיצאתי עם ידידה ובסוף היא חזרה הביתה עם מישהו אחר. אני לא מסוגל לעזוב ידידה באמצע בילוי ואם קורה שאני מכיר מישהי אחרת, אני פשוט לוקח את הטלפון ומתקשר למחרת. מוזר, כשאתה יוצא עם בחורה, יש אווירה של התחלות חדשות. בנות לא מתביישות לעשות עיניים ולהתחיל איתך, כשהן רואות שאתה עם מישהי אחרת. אתה תפוס? משמע אתה שווה. אתה עם חברים? יש לך בעיה. מעטות הן הפעמים שהצלחתי להוציא מספר טלפון מבחורה כשביליתי עם חברים. מוזר? מוזר. אבל זה מה שקורה.

"כאן נפגשתי עם מישהי בפגישה עיוורת" אמרתי והצבעתי על הפאב-מסעדה בטיילת.

"מקום נחמד" אמרה סיגל

"כן, אבל נראה לי שהיא לא רצתה אותי"

"זה קורה" ניחמה סיגל.

"כן, אבל אני לא מתכוון לוותר"

"מה תעשה?"

"לא יודע, אבל אני חייב"

"אני סומכת עליך, למרות שיש בנות שאומרות 'לא', אז זה 'לא'"

"היא לא אמרה לי 'לא' "

"אז מה היא אמרה?"

"כלום, הטלפון שלה מנותק"

"זה קורה. ניסית שוב?"

"לא, עוד לא"

"אז תנסה" ייעצה סיגל.

"אני צריך להרשים אותה"

"הכי טוב להיות אמיתי. תהיה אתה, אתה תרגיש הרבה יותר נוח"

"בן אדם זה כמו מוצר שצריך לדעת לשווק"

"אני לא חושבת שזה נכון"

"לא חושבת?!! תסתכלי על עצמך. את מתלבשת יפה, מתאפרת ומתיפייפת. זה לא נקרא שיווק? עם המיני שלך זה אפילו שיווק אגרסיבי. אתן חושבות שבלי זה, אין לכן מה למכור. 'אתה אוהב אותי?', 'אני יפה?', 'אז למה אתה לא אומר לי?' הכל מסתובב סביב היופי של הבחורה, ככה אתן מוכרות את עצמכן ואחר כך מתלוננות שהגברים מתנהגים אליכן כמו אל חפץ. גם חפצים צריכים שיווק ועכשיו גם אני צריך לדעת איך לשווק את עצמי"

סיגל צוחקת, היא יפה כשהיא צוחקת...

"למה את צוחקת?"

"לא יודעת, כמו שאתה מציג את זה, זה ממש נכון"

"בטח שזה נכון. אתן מתייעצות עם החברות הקרובות שלכן, 'מה את אומרת, נעשה ככה או ככה? אבל אם אני אעשה ככה, מה הוא יגיד? לא! כדי לעשות את זה ואת זה ואחר כך לומר לו את זה ואם הוא יגיד את זה, אז אני אעשה לו את זה'. ככה זה, אתן מתכננות איך לשווק את עצמכן בכדי שיתחילו אתכן ואם זה לא עוזר, אתן עוברות לשלב הצייד. תתפלאי אבל גם הגברים הם כאלה, רק שאלינו נוח יותר להדביק את הכינוי 'ברברים'. פשוט, אנחנו משווקים את עצמנו בצורה יותר בוטה"    

"טוב לדעת שזה עובד ככה" אמרה סיגל והמשיכה לצחוק.

"כאילו שאת לא יודעת"

"לא, פשוט לא חשבתי על זה אף פעם"

"כן, אבל זה לא אומר שאת לא יודעת"

"אתה צודק"

"בטח שאני צודק"

"אל תתלהב יותר מידי, אצלנו יש גם את המושג של רגשות"

"נו בטח, לכן אתן יודעות גם איך לשחק איתם"

"עם מי?"

"עם הרגשות!"

"בצורת מחשבה כזאת, אתה לא תמצא אף אחת בחיים"

"כן?? למה?"

"למה?! ככה. אתה מראש יודע את כל התשובות. אתה לא משאיר לנו סיכוי לחדש משהו"

"תתפלאי, אתן כל הזמן מחדשות ומתחדשות. רק שהכל בנוי על אותו אב-טיפוס".

זה נחמד. פשוט נחמד לדבר עם בחורה שמבינה עניין. ואם מצאת בחורה שגם משתפת פעולה, זכית!!! סיגל שותפה מושלמת. יפה, מגניבה ומבינה עניין. תפסנו מקום בפאב תל-אביבי שיש בו הכל. אוכל טוב, חברה צעירים, שירות סביר ולהקה צעירה שמנגנת את כל השירים שאני אוהב. סבבה. סיגל מציעה לי לקום ולרקוד. כייף, אני אוהב לרקוד. זה לא אומר שאני גם יודע לרקוד, אבל מה זה משנה?! הרחבה עמוסה ברוקדים ובעיקר ברוקדות. הן אוהבות את זה. בריקוד הן מראות את כל מה שהן יודעות לעשות. אפשר לזהות אופי של בחורה לפי סגנון הריקוד. גם אופי של בחורים, אבל לדעתי אצל הגברים זה פחות בולט. תמיד כדאי להסתכל איך הן רוקדות. מה הן עושות עם הידיים, מה הן עושות עם הראש והשיער, איך הן מזיזות את הגוף והמותניים. ואם הן ממש פרובוקטיביות הן יזיזו גם את הכתפיים שינענעו את השדיים. סיגל? סיגל היא משהו באמצע. משוחררת אבל במידה מסוימת של שמרנות. קודם כל, היא לא נמרחת. אבל חופשי מנפנפת בשערה, מן ריקוד סקסי כזה, אבל מאופק. היא בהחלט מושכת תשומת לב, אבל לא יותר מידי. מן בחורה כזאת שגורמת לך להיות גאה כשאתה איתה.

"זה נפל לך" אמרה בחורה צעירה בחיוך והכניסה לי נייר מקופל ליד.

"מה זה?" שאלה אותי סיגל בסקרנות.

"לא יודע, בואי נראה" עניתי ופתחתי את קיפולי הנייר.

"נו"

"מספר טלפון" אמרתי והצגתי בגאווה את הפתק לעיניה של סיגל.

"אני לא מאמינה" אמרה סיגל.

"את רואה? שיווק. בדיוק כך משווקים מוצרים, מועדונים, הופעות ובחורות. הנה, דף פרסום".

"אני לא הייתי משווקת את עצמי בצורה כזאת"

"בגלל זה את משתמשת ב.... נו, את יודעת, בכזה גדול"

"מה זה קשור?"

"זה קשור,  שיווק כושל"

"אני לא אשמה שלא מתחילים איתי"

"הוווו, את כן אשמה, רק שאת לא יודעת את זה"

"באמת?!! במה אני אשמה?"

"בזה שאת רוקדת איתי במקום לצוד בעיניים איזה אובייקט שיתפוס ביטחון ויתחיל איתך"

"אני אתך, מי יתחיל איתי כשאתה בסביבה?"

"אההה, עכשיו אני הבעיה!!"

"כן, כשאני לבד דווקא מתחילים איתי כל הזמן. מה אני יכולה לעשות שהם לא הטיפוסים שמתאימים לי?"

"ואני , כן מתאים?"

"כן, אבל אתה לא מתחיל איתי, אני לא יכולה להכריח אותך"

"מה את רצינית?"

"כן" השיבה סיגל ויצאנו מרחבת הריקודים לכיוון השולחן.

"אני לא מאמין. במה אני שונה מההוא שיושב שם?" שאלתי והצבעתי על בחור שישב שני שולחנות מאתנו.

"קודם כל, אני מכירה אותך ולא מהיום. אתה נחמד, יש לך לב טוב, קצת בלגניסט וגם חתיך"

"לב טוב? חתיך? את מרגישה בסדר?"

"אתה מביך אותי"

"סליחה, באמת לא התכוונתי. נזמין עוד משהו? רוצה לשתות?"

"אין לי מושג. מה את אומרת, להתקשר?"

"תתקשר" אמרה סיגל כאילו שלא אכפת לה. הכנסתי את הפתק לכיס.