בעקבות צפיה בווידאו הנ"ל עולות מספר שאלות: מהם גבולות גופנו? האם האמנות שאנו עושים היא חיצונית לנו? האם התודעה האנושית היא שלמות אנרגטית שאנו חלק מנה?

סרט מרתק של ד"ר ג'יל בולטי טיילור

http://www.ted.com/talks/view/id/229

תורגם לעברית ב- 2008 ע"י:רותי בראון מתרגמת, מורה לשפות (בשילוב תרגילי מוח), תרגילי מוח. 

תמליל הסרט:

הגעתי לתחום חקר המוח עקב העובדה שאחי אובחן כמי שסובל מהפרעה מוחית -סכיזופרניה.  כאחות, ומאוחר יותר כאשת מדע, רציתי להבין איך זה שאני יכולה לקחת את חלומותיי, לחבר אותם למציאות שלי ולהגשים אותם, ומה קורה במוח של אחי, שלא יכול לחבר את חלומותיו למציאות רגילה, שרובנו חולקים, כך שלמעשה חלומותיו הופכים לאשליות, להזיות, לחזיונות-שווא (delusions).  לכן החלטתי להקדיש את הקריירה שלי לחקר מחלות נפש חמורות ועבדתי במעבדה של ד"ר פרנסין בניס,  במחלקה הפסיכיאטרית של אוניב' הרוורד.  והשאלה ששאלנו במעבדה הייתה בעיקרה "מהם ההבדלים הביולוגיים בין מוחם של בני אדם שמאובחנים כבני אדם רגילים, לבין מוחם של אנשים שמאובחנים ככאלה הסובלים מסכיזופרניה או  מהפרעה דו-קוטבית?  כך שבעצם  במחקר שלנו התמקדנו במיפוי ה"מיקרו-מעגלים" של המוח, או, במילים אחרות, התחקינו אחר תאי המוח: אלו תאים מתקשרים עם אלו תאים, באמצעות אלו חומרים  כימיים, ובאילו מינונים.כך שחיי היו מלאי משמעות כי ניהלתי את המחקר במהלך היום, ובערבים ובסופי השבוע התגייסתי לפעול בשירות הארגון הצפון האמריקאי National Alliance on Mental Illness  (NAMI) ששם לו למטרה לחנך, לייעץ, ולהגיש סיוע לסובלים ממחלות נפש ולבני משפחותיהם. בבוקרו של ה-10 לדצמבר 1996 התעוררתי וגיליתי שיש לי הפרעת מוחית משל עצמי. כלי-דם התפוצץ במחצית השמאלית של מוחי. במהלך ארבע שעות הייתי עדה לתהליך ההתדרדרות של המוח שלי, שהלך ואיבד את יכולות עיבוד המידע שלו, בכל תחום אפשרי.בבוקר של שטף הדם במוחי, לא יכולתי ללכת, לדבר, לקרוא, לכתוב או לזכור דבר כלשהו מחיי.  למעשה הפכתי לתינוקת בגוף של אישה. אם צפיתם אי פעם במוח אנושי, ברור לכם שההמיספרות שלו מנותקות לחלוטין אחת מרעותה. הנה, הבאתי לכם מוח אנושי אמיתי.   

הדגמה: זה החלק שבקדמת המוח.זה החלק שבאחורי המוח, עם עמוד השדרה המשתלשל לו כלפי מטה.וזה האופן בו הוא המוח שלי מונח בתוך ראשי.כשאתם מתבוננים במוח, ברור ששני הקורטקסים  המוחיים האלה נפרדים לחלוטין. עבור אלו מביניכם שמבינים במחשבים - שני חלקי המוח נפרדים לחלוטין: המוח הימני מעבד מידע באופן מקביל, כאשר המוח השמאלי עובד כמעבד טורי. שני חלקי המוח מתקשרים ביניהם על ידי ה- Corpus Callossum (הגשר המחבר בין שני חצאי המוח) המורכב מכ- 300 מיליון סיבים אקסונים (Axonal fibres). אבל פרט לחיבור זה, הם נפרדים לחלוטין. מכיוון שהם מעבדים מידע באופן שונה, הם חושבים על דברים שונים, איכפת להם מדברים שונים, ואני גם מעזה לומר שיש להם אישיות שונה.(מחזירה את המוח האנושי האמיתי, תוך שהיא אומרת: "סליחה, תודה, היה כייף".) המוח הימני שלנו כולו "הרגע העכשווי בהווה", עוסק בכאן ובעכשוו. הוא חושב בתמונות ולומד באופן קינסטטי באמצעות תנועות הגוף שלנו. מידע בצורת אנרגיה זורם לתוכו סימולטאנית באמצעות כל מערכות החושים שלנו, ולאחר מכן מתפוצץ אל תוך הקולאז' הענק הזה של איך הרגע הנוכחי נראה, איך הוא מריח, מה הטעם שלו, איך הוא מרגיש, איך הוא נשמע. אני יצור אנרגי שמחובר לאנרגיה שמסביבי באמצעות ההכרה של ההמיספרה הימנית שלי. אנחנו – יצורים אנרגיים שמחוברים אחד לשני באמצעות ההכרה של המוח הימני שלנו – כמשפחה אנושית אחת. וברגע זה ממש אנחנו אכן אחים ואחיות על פני כדור הארץ שנמצאים כאן כדי להפוך את עולמנו למקום טוב יותר. וברגע זה אנחנו מושלמים, שלמים ונהדרים.  המוח השמאלי שלי, שלנו, הוא מקום שונה לחלוטין, הוא חושב ליניארית ובאופן שיטתי, הוא עוסק בעבר ובעתיד. הוא מתוכנן לקחת את הקולז' הענק הזה של הרגע הזה בהווה, ולבחור פרטים, ועוד פרטים, ועוד פרטי פרטים של הפרטים הקודמים, לקטלג אותם, ולארגן את כל המידע הזה באופן אסוציאטיבי ביחס לכל מה שאי פעם למדנו בעבר, ומשליך על העתיד את כל האפשרויות שלנו. המוח השמאלי שלנו חושב במנוחים של שפה. זהו הפטפוט/הדיבור הפנימי הבלתי-פוסק של המוח, שמחבר אותי ואת העולם הפנימי שלי, עם העולם החיצוני.  זהו אותו קול קטן שאומר לי: "היי, אל תשכחי לקחת את התרופה..." זו האינטליגנציה החישובית שלי שמזכירה לי או "אל תשכחי לקחת את הכביסה ...".  אבל בעיקר זה אותו קול שאומר לי:"אני הווה" )  (“I am”"אני הווה", "אני" הווה כמשהו נפרד מהאנרגיות מסביבי, אני כאישיות אינדיבידואלית ונפרדת מזרם האנרגיות שמסביבי, ומכם, וזה החלק במוח שאני איבדתי בבוקר של האירוע המוחי. 

בבוקר של האירוע המוחי התעוררתי לכאב עצום שהלם בי בעצמה מאחורי עיני השמאלית. כאב צורב עד שורף כמו זה שחשים כשנוגסים בגלידה. והכאב הזה אחז בי ושחרר, ושוב אחז בי ושחרר, והאמת, שעבורי היה זה כל כך מוזר לחוות כאב בכלל, ולכן אמרתי לעצמי שאתחיל בשגרת היום הרגילה שלי, וזינקתי לעבר מכשיר הכושר שלי. ותוך שאני עולה עליו, אני שמה לב שידי נראות כטפרים פרימיטיביים הנאחזים במוט, וכשהסתכלתי על גופי, אמרתי לעצמי:"וואו... אני יצור מוזר למראה!" וזה היה כאילו שכל התפישה המודעת שלי את עצמי השתנתה מהתפישה הנורמאלית שלי שלפיה אני הוא האדם שעל מכשיר הכושר, שעובר את החוויה המציאותית, לתפישה של איזשהו חלל אזוטרי שבו אני חווה את עצמי כעדה לעצמי העוברת את החוויה.  כאשר הכאב גבר ירדתי והתחלתי ללכת, כאשר שמתי לב לך שהכול בגופי מתנהל בקצב שהולך ומואט להפחיד, שכל תנועה שלי הופכת נוקשה ואיטית, ושעלי לבצע אותה במכוון, שאין זרימה ואלסטיות ולעומתם אני מרגישה נוקשות. אני ממוקדת כלפי פנים. ואיך שאני מתכוננת להיכנס למקלחת, אני שומעת מעין דו-שיח המתנהל לו בתוך גופי, קול קטן שאומר:"אוקיי, אתם השרירים, עליכם להתכווץ, ו-אתם השרירים כאן, עליכם להשתחרר.." ואז, איבדתי את שיווי המשקל שלי והחלקתי כנגד הקיר.  כשהבטתי על זרועותיי, הבנתי שאני לא יכולה להגדיר איפה אני מתחילה ואיפה אני מסתיימת, כי האטומים והמולקולות של הזרוע שלי מתמזגים עם האטומים והמולקולות של הקיר, וכל מה שיכולתי להבחין בו היה אנרגיה, אנרגיה, וכל מה שיכולתי לומר זה:"מה לא בסדר איתי?! מה קורה?!" וברגע זה הפטפוט הפנימי במוח השמאלי שלי השתתק. כאילו נטל מישהו את השלט רחוק ולחץ על "השתק". השתרר שקט מוחלט. הייתי בשוק למצוא את עצמי בתוך מוח שקט, אבל מייד הוקסמתי והלכתי שבי אחרי היופי שבאנרגיה שמסביבי.  ומכיוון שלא יכולתי לזהות את הגבולות של גופי, חשתי מפושטת וענקית. חשתי אחת עם כל האנרגיה שהייתה שם, והתחושה הייתה נהדרת. ואז, לפתע, המוח השמאלי חזר ל-אונליין והחל מטרטר לי ש"היי! יש לנו בעיה!"  "יש לנו בעיה!" "אנחנו זקוקים לעזרה!". אמרתי לעצמי, אוקיי, אוקיי, יש לי בעיה..... אבל מייד הרגשתי את עצמי נסחפת למודעות האחרת שאני מכנה אותה בחיבה "ממלכת הלה-לה" (La-la Land) שהיה נהדר לשהות בה. תארו לעצמכם, איך זה היה מרגיש להתנתק לחלוטין מהפטפוט של המוח שלכם שמקשר אתכם לעולם החיצוני... אז הנה אני, בחלל, ואני, וכל המתחים הקשורים בעבודה שלי, פשוט נעלמו..... חשתי קלת משקל.... ושערו בנפשכם: כל היחסים והעולם החיצוני, וכל המתחים הקשורים אליהם = נעלמו!!! חשתי תחושת שלווה, שלמות, שלום , רוגע. רק דמיינו לעצמכם איך זה היה מרגיש לכם פתאום , להשיל מעליכם 37 שנים של מטען רגשי?!  חשתי אופוריה!  אופוריה! זה הרגיש פשוט נהדר!

ואז, המוח השמאלי שוב חוזר ומטרטר :"היי, את חייבת לשים לב!! אנחנו חייבים להזעיק עזרה !! אנחנו חייבים להזעיק עזרה!!" ואני חושבת לעצמי:"אני חייבת להזעיק עזרה!!" אני חייבת להתמקד!  אז אני יוצאת מהמקלחת ומתלבשת באופן מכני, ותוך שאני פוסעת ברחבי הבית אני חושבת  לעצמי: אני חייבת להגיע לעבודה! אני חייבת להגיע לעבודה! האם אני מסוגלת לנהוג? האם אני מסוגלת לנהוג?  וברגע זה ממש הזרוע הימנית שלי משתתקת לה לחלוטין ומבזיקה בי ההבנה שאני עוברת אירוע מוחי!  אני עוברת אירוע מוחי!!  ואז אני שומעת את המוח שלי אומר לי: "וואו, זה מגניב!  וואו, ממש מגניב!  לכמה מדעני מוח יש הזדמנות פז כזאת ללמוד על המוח שלהם באופן אישי, מחוויה פנימית? ואז מבליחה במוחי המחשבה שאני אישה מאד עסוקה, אני לא יכולה להרשות לעצמי אירוע מוחי!! ולאחר מכן אני משלימה ואומרת לעצמי אוקיי, מכיוון שאין לי כל דרך להפסיק את האירוע, אז, אוקיי, אתן לו שבוע-שבועיים ואז אחזור לשגרה. תוך שאני שומעת שוב את הקול שמזכיר לי שאני זקוקה לעזרה, ואני לא זוכרת את מספר הטלפון של המעבדה בה אני עובדת, אני נזכרת שיש לי באיזשהו מקום בחדר העבודה את כרטיס הביקור שלי משם, עם מספר הטלפון של המעבדה. למרות שבעיני רוחי אני רואה את כרטיס הביקור שלי בבירור, אני נוכחת להוותי שאין לי כל דרך לזהות אותו מבין שלל הכרטיסים, כי כל מה שראיתי היו פיקסלים של הכרטיס שהתמזגו עם הפיקסלים של הרקע ושל הסמלים, ולא הייתה כל דרך שאוכל לזהות. אלא אם כן אחכה לאותו "גל של בהירות" רגע שבו אוכל להתחבר מחדש למציאות הנורמאלית. הודות לגלים כאלה יכולתי לזהות ולנפות את הכרטיסים שלא היו רלבנטיים, כשלקח לי 45 דקות תמימות לבדוק 2.5 ס"מ עומק של חפיסונת  קטנטונת של כרטיסי ביקור...בינתיים, במהלך אותן 45 דקות, הלך הדימום הפנימי במוח השמאלי שלי והתפשט, ואני לא מזהה מספרים. נטלתי את הטלפון ואת הכרטיס שבגל הבהירות נראה כמו שלי, וניסיתי להתאים את צורת ה"קשקוש" שראיתי על הכרטיס לצורת ה"קישקוש" שבמכשיר הטלפון, רק כדי לגלות שהתהליך היה כמעט בלתי אפשרי, כי מפעם לפעם נסחפתי ל"ממלכת ה-לה לה" כך שלא יכולתי לזכור איזה מבין הספרות כבר חייגתי, ואיזה עדיין לא. נאלצתי לגייס את היד המשותקת, להרים אותה ולשים אותה על הסיפרה המחוייגת, עד, שבדי עמל והמון זמן, הצלחתי לחייג את כל המספר של מקום העבודה שלי, וכשאני מקשיבה לקול מהעבר השני, אני פתאום שומעת את עמיתי אומר לי :"וווו וווו וו".... ואני חושבת לעצמי:" או, אלוהים, הוא נשמע כמו גולדן רטריבר (סוג כלב)!" ואני עונה לו, מאד ברור בעיני רוחי: "היי, זאת ג'יל, אני זקוקה לעזרה!" ומה שיוצא מקולי זה "וווו וווו  וו".... ומייד מתברר לי שגם אני נשמעת כמו גולדן רטריבר"..... כך שלא ידעתי שלא הייתי מסוגלת להבין או להפיק שפה דבורה אלא רק לאחר שניסיתי. למזלי הבין עמיתי שאני בצרה, והזעיק עבורי עזרה מייד. זמן קצר לאחר מכן מצאתי את עצמי באמבולנס, מובלת לבית חולים, מכורבלת בתנוחה עוברית, וכבלון הזה, שמתרוקן לו מהאוויר שבתוכו,  כך הרגשתי את האנרגיות שלי מתרוממות מעלי ואת רוחי – נכנעת, ובאותו רגע ידעתי שאני לא עוד הכוריאוגרפית של חיי, ו...או שהרופאים יצילו את גופי ויעניקו לי הזדמנות שנייה או שמא אולי הגיע שעתי לעבור מן העולם......................

 כשהתעוררתי מאוחר יותר אחה"צ הייתי בשוק לגלות שאני עדיין בחיים. מוקדם יותר למעשה כבר נפרדתי מחיי, ובראשי הרגשתי תלויה בין שני מישורי מציאות הפוכים, כשגירויים מגיעים באמצעות מערכות החישה בצורת כאב טהור שהרגיש במוחי כמו אור חזק מאד שצורב כאש פראית, או כצלילים שנשמעו רועשים וכאוטיים כל כך שכלל לא יכולתי לזהות קול/צליל מוכר, עד שכל מה שרציתי היה רק לברוח מרעשי הרקע.  לא יכולתי לזהות את תנוחת גופי בחלל, הרגשתי ענקית, מפושטת, מתרחבת, כמו אותו שד שזה עתה שוחרר מהבקבוק שבו היה כלוא.. הרגשתי את רוחי ממריאה לחופשי כמו איזה לוויתן ענק שגולש לו בתוך האוקיינוס באופוריה שקטה.. נירוונה! מצאתי נירוונה!! אני זוכרת שחשבתי שלעולם לא אצליח לכווץ את "האני הענקית" לתוך גופי הקטן!! אבל כן הבנתי שאני עדיין בחיים! שאני עדיין בחיים!! ושמצאתי נירוונה!! ואם אני מצאתי נירוונה, ואם אני עדיין חייה, אז כל מי שעדיין חי – מסוגל להגיע לנירוונה!! ודמיינתי עולם מלא באנשים נפלאים, שלווים, מלאי אמפתיה ואוהבים, היודעים שהם יכולים להגיע לחלל הזה בכל רגע, ושביכולתם לבחור במודע לצעוד אל תוך הימין של מוחם ולמצוא את השלווה הזאת...... ואז הבליחה בי ההבנה לגבי "איזו מתנה ענקית הייתה עבורי החוויה הזאת – איזה שבץ של תובנות היה זה לגבי.... לגבי איך אנחנו חיים את חיינו...." וזאת הייתה המוטיבציה שלי להחלים!.................................... 

שבועיים וחצי לאחר מכן, הסירו הרופאים המנתחים קריש דם בגודל כדור גולף שלחץ על מרכזי השפה במוחי.כאן בתמונה אני עם אמי, שהייתה מלאך אמיתי בחיי.לקח לי שמונה שנים להחלים לחלוטין.אז....... מי אנחנו?אנחנו עוצמת כוח החיים של היקום, בעלי מיומנויות ידניות, ושני מוחות קוגניטיביים. ויש לנו את הכוח לבחור כל רגע ורגע מי אנחנו ואיך אנחנו רוצים להיות/לחיות בעולם. כאן ועכשיו אני יכולה לצעוד אל תוך ההכרה של המוח הימני שלי שבו אני/אנחנו מגלמים את עצמת כוח החיים, כאשר אני, על כל 53 טריליון המולקולות שלי מאוחדת עם כל מה שמסביבי, או, לחילופין, אני יכולה לבחור לחיות בהוויה של המוח השמאלי שלי, להיות אינדיבידואל נפרד מהזרם, מכם, להיות אני, ד"ר ג'יל בולטי טילור, אינטלקטואלית, חוקרת מוח... אלו הם ה"אנחנו" שבתוך ה"אני". באיזה מהם הייתם בוחרים?באיזה מהם אתם בוחרים?  ומתי?אני מאמינה שככל שנרבה לבחור במיקרו-מעגלים של המוח הימני שלנו, כך נקרין יותר שלווה לעולם – והעולם שלנו יהיה מקום שלו יותר.  וחשבתי שזו בשורה ששווה להפיצה!  

סיפורה של ד"ר ג'יל בולטי טיילור ריגש אותנו מאוד.מקווים שהוא יעורר גם בכם מחשבה חדשה, ורצונות חדשים. אנו מודים לרותי על עבודתה, שנעשתה באהבה גדולה, ואפשרה לנו להביא לכם את הסרט עם תרגום בעברית.  

באהבהסמדר גפני & שחר גולן

מנחי הקורס לקינסיולוגיה חינוכית והעצמה אישית, במיר"ב, בית הספר לרפואה משלימה של האוניברסיטה הפתוחה, בכפר הירוק