היא מחוברת למחשב עם אינפוזיה לוריד, הביטים זורמים בעורקיה,  המלל הוא בלון החמצן שלה.

היא יושבת שעות מול המחשב, הנורה שלה דולקת 24 שעות ביממה.

מגיבה לכל מה שנכתב, לכל תגובה שנכתבת, רק לכתוב, רק לכתוב.

מנהלת דיאלוגים ארוכים עם קוראיה ודיאלוגים לא פחות ארוכים אצל  אחרים. כשנתקלת בשמץ של מה שהיא מבינה כביקורת,  היא עוברת לתיבת המסרים הפרטית. מנסה לשכנע, שהראיה שלה היא הנכונה. אין מקום לראות אחרת את הדברים. חשיבה אחרת מתקבלת אצלה כאיום,  היא חייבת להגן בכל מחיר על עמדתה. חשיבה אחרת  נתפשת כפתיחת קו עימות. הטון הקליל של מילותיה הופך אז לטון אנטגוניסטי מתגונן.

יש לה חברים מסורים, מגיבים לה בדיוק כמו שהיא אוהבת, כמה שהיא נהדרת, מככבים כל מה שכותבת, קוראיה לא מככבים תכנים קוראיה מככבים אנשים. היא בוחרת את חבריה בקפידה, מתייחסת אליהם ברצינות תהומית. עוטפת את רשימת חבריה, כל אחד מהחברים נתפש כחבר אמיתי, כזה שיושב אצלה בסלון על כוס קפה, ואין מקום לאלה שלא מפרגנים הרבה ותמיד.

מה מביא אנשים להתמכרות הזו לוירטואליה, לקפה? שעמום, חוסר סיפוק, חיים תפלים? אולי איבדנו את היכולת להנות מהדברים האמיתיים?  מהחברים האמיתיים? אין לי מושג.  גם אני סוג של..

לחיי הוירטואליה, לעזאזל החיים..