זה די מטלטל הסיפור הזה, של לעמוד כך באמצע יום שבת מוקף בסיפורים על משכנתות משפחתיות, ילדים מתוקים ורועשים ופלפלים ממולאים שנגרסים במחזוריות של אחד לשתי דקות ולפשוט ככה, כשהפה שלך מפוצץ באורז עם בשר טחון עטוף בפלפל ארומתי, להבין שיש לך עוד ים ללמוד.
התגובה הראשונה היא סוג של הלמוט, פתאום אתה קופה במקום ומרגיש קטן כחיידק בודד באמצע שדה וירוסים ואנטיביוטיקות.
כן, זה די מפחיד.
לאחר מכן מגיע מן יאוש כזה שהוא צומת מאוד מאוד חשובה, כי בה תחליט בעצם האם תפנה ימינה לשבת יפה יפה על הברזלים ולבכות על נהרות בבל, או האם תפנה שמאלה לעבר נתיב מיטיבי הלכת, דבר שרחמנן ליצלן דורש השקעה ולא מעט זמן וגם הפעלת כמה תאים מאובקים מחוסר שימוש, שידרשו ריכוז קשב ומעט ויתור על אגו (מאנייק) שאלו תנאים בסיסיים לקליטה של דברים חדשים.
ואיפה אני ניצבתי?
הייתי בתחילה מיואשת וגועשת, הייתי בדרך של להרים ידיים ואז לאחר ליל שינה טובה, התעוררתי חדורת מוטיבציות, לנסות, לעשות, שילך לו הפחד ומוכנה אפילו לתת לו הנעה אחורית ולבעוט לו בתח....
והיום קראתי, קראתי, קראתי, ים של חומר והבנתי הבנתי הבנתי, שאני יכולה להבין, שאולי אינטואטיבית יש בי את זה והגיע הזמן פשוט לשייף קצת בצדדים ולא לפחד לומר שיש והיה מקום לשיפור ואני לא מושלמת.
והיום, כ 24 שעות אחרי, אני מרגישה חיונית ומלאת תשוקה לעשייה....אוף ולחשוב שהייתי מילימטר מתהום הנשייה.
למה? |