אהבה... כאילו שיש מחסור של בעיות בגיל ההתבגרות, גיל הפצעים, החברות המרכלות, הלימודים הקשים, ההורים שנמנעים מלהקשיב ולעזאזל אף אחד לא מבין אותי, בנוסף גם התאהבתי. משותק ורועד, המום ונחרד, אני יודע מה את מתכוות להגיד, אני מכיר בעל פה את מונולוג הפרידה הייחודי שלך אבל לראשונה הוא על בשרי, ברגעים אלו אני נזכר בפעם הקודמת שאמרת "אני לא בנוית לקשר" תוך כדי התאמצות שווא להיראות אכפתית ועצובה בהתאם לסיטואציה, הייתי אז כל כך מאושר, זה לא היה מכוון אלי.. זו לא הייתי אני שם אומלל ושבור לב, אלא הייתי הבא בתור, עוד V שאפשר לסמן על שם פרטי ברשימת האקסים האין סופים שלך. קיוויתי שאצלנו זה לא יסתיים בצורה כזו ואם אפשר שלא יסתיים כלל. במבט לאחור אני מבין שאיני שונה מכולן, חבל שלא השלמתי עם זה אז, לפחות הייתי מקדים אותך, מקדים תרופה למכה - מסיים את מערכת היחסים בנינו לפניך ומציל את כבודי האבוד, אולי גם הייתי נחשב בעייני רבים מודל לחיקוי, הערצה, היחיד שהצליח לשבור את הלב הקריר שלך, כי זו בעצם המומחיות שלך, חוששני שגם תחביב. כשאת היפה ביפים, מבוקשת במבוקשים, מנהיגה במקובלים, ורק שמך המרעיד נלחש עשרות פעמים במהלך היום אצלנו, אין סיפוק יותר מהנה מהידיעה שאת משאירה אחרייך שובל של לבבות שבורים, ניירות טישיו ספוגים מדמעות ולא מעט תמונות קרועות מפוזרות על הרצפה.. תמונות של חיוכים ואהבה, זיכרון שהיה יכול להיות מתוק אבל הוא לא יותר מכואב וחסר ערך. שלא תביני לא נכון, אני ממש לא מצטער על התקופה הנפלאה בנינו ובנימה אופטימית אף אכנה אותה קצרה וקולעת. אני אפילו מרשה לעצמי להתגאות בה, לשבת זקוף בראש מורם ולספר שוב ושוב עם חיוך קל על השפתיים איך הקסמת אותי בפגישה הראשונה וכמה שהובכתי מההפתעה שהכנת לי ביום האהבה. "היו ימים..." אמלמל לעצמי ולעצמי בלבד בסוף כל הזיכרונות, החוויות וציטוטים ממשפטי האהבה שלך שחלקתי עם כולם. לאחר מכן אמשיך לי במהלך היום, כתמול שילשום ובדומה ללא מעט ימים כאלו שעוד צפויים לי, ימים שדומים זה לזה באופן כמעט מוחלט ושיגרתי, מאז שעזבת. אני מקווה שהיום יהיה בי מספיק כוח רצון ואצליח להסיח את דעתי ולהעביר את זמני בתחביב מסוים או יציאה מאורגנת, לפחות עד מחר, במקרה שלא יהיה בי הכוח.. אתפתה להרגלי המגונה ובסתר אפתח את הקופסה הנעולה, כזו שרק 3 אנשים בעולם יודעים על קיומה, אפשר לקרוא לה מסתורית. במקביל אעצום את עיניי, אשלח את ידי הימינית, היד המובחרת, אל פנים הקופסה ומה שאתפוס - אתפוס. בתחושת מצפון כבדה, דמעות שנבלעות כמו חנק בגרון וסקרנות רבה אתבונן בדבר שתפסה היד... חפץ מסוים שמתקשר אלייך, באיזשהי דרך, דרך שתזכיר לי כמה אני מתגעגע. אני מקווה שהיום אתפוס את הפלאפון הישן, חשבתי לעצמי תוך כדי שבהיתי על חיוכך הכובש, שכרגע מכוון אל אהובתך הטרייה\המאושרת הזמנית\האומללה הבאה. הפלאפון הוא אחד החפצים שהכי מייסרים אותי.. כל פעם מחדש. בגלל ההודעות SMS שהתקבלו לשם, שנשלחו משם, אני כבר יודע לדקלם את רובן מרוב מספר הפעמים שקראתי אותן, מאז שעזבת. הפלאפון הישן הוא בעצם מין מאגר זיכרונות, רגשות וגעגועים לאותם רגעים שמצוינים בתאריך ושעה, במקרים נדירים גם פירוט על מקום... ושלא נדבר על התמונות שנמצאות שם בפלאפון הישן, אותן תמונות באיכות גרועה של אהבה ראשונה, שחבריי הטובים אוסרו עליי לפתח ולשים באלבום מיוחד המיועד רק לנו. חפץ שימושי נוסף הוא הבושם הכחול, חיקוי לבושם נורא יקר. זה לא שאת קנית לי אותו, וזה לא בגלל המשותף ביניכם: כמו שלבושם ניחוח מדהים למרות היותו זיוף, כך גם אהבה שלך אליי הייתה, מדהימה ומזויפת. הסיבה היא שהתזתי אותו על עצמי בכמות לא חסכנית בפגישתנו הראשונה, והריח הזה... שמצליח לעורר מחדש את העקיצה המרעידה הזאת בלב מהזיכרון המתוק של אותם חודשים נפלאים איתך יחד עם התקופה האיומה בלעדייך. כמה כוחות יש לריח הזה, שאחרי כל הסנפה ממנו אני זקוק לכמה שניות עד דקה להתאפס על עצמי מחדש, לחזור למציאות. בקופסה המסתורית הזאת נמצאים עוד מספיק חפצים שגורמים לי אותן תחושות וגעגועים ברמות שונות. זאת הדרך שלי להתגבר, כזה אני, מזוכיסט. אבל אני לקראת הסוף, אני יודע.. אני מרגיש את זה. הכאב פחות כואב, הפרידה הפכה לנסבלת והדמעות האטו את הקצב. אולי בכל זאת הזמן עושה את שלו? אני שוב מהרהר לעצמי בעוד מבט חטוף עלייך, אולי בכל זאת אצליח יום אחד להתרגל לחיים שבלעדייך? מוריד את עיניי ממך, משפיל מבטי לרצפה ומציב לעצמי תנאי שלאחרונה חוזר על עצמו: מיום ראשון הקרוב, אני לא אפתח יותר את הקופסה הנעולה. |