| ואז נולדת. הכל השתנה; אפילו האויר הריח אחרת. אני עוד זוכרת את גופך הקטנטן בזרועותיי- כל כך קטנה היית. יכולתי להקיף את ירכך בין אצבע ואגודל, פחדתי שאשבור אותך. בשבועות הראשונים לחייך- ישנתי כשידי בעריסתך, על גבך, שלא לעזוב אותך, ולו לשנייה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, ושני ושלישי ורביעי- ואני עדיין מתאהבת בך, כל יום מחדש. בתי. ואז נולדת. והכל השתנה. חודשים חייתי על אהבה בלבד- כמעט לא ישנתי, לא אכלתי כמעט. התמסרתי כולי- לך. ולמדתי לאהוב כפי שלא אהבתי קודם. לפחד כפי שלא פחדתי בחיי. להכיל- את בכייך, ואת צרכייך. למדתי בעל פה את איה פלוטו, ברכבת יושבת ארנבת, מעשה בחמישה בלונים ועוד רבים וטובים. למדתי אותך. ואת עצמי. בתי. ואז נולדת. והכל השתנה. ונולדתי גם אני- אמא שלך. לא הייתי אמא קודם, ואת הפכת אותי לכזאת; בלילות ארוכים חסרי שינה, בשעות אחה"צ קסומות, בשעות בוקר מוקדמות, כשהיינו רק את ואני בעולם. בתי. ואז נולדת. והכל השתנה. ושנה עברה- ועדיין את ואני משתנות. אני כבר לא יכולה להקיף את ירכך באצבעות כף ידי, הפה שלך, שאינו מפסיק לחייך, מתמלא שיניים. את כבר בודקת אותי, בוחנת את גבולותייך, כועסת, ורוצה (אוי, כמה שאת רוצה. הכל! ועכשיו! והכי- את המפתחות של אבא) ואני- עומדת משתאה, לעיתים לא עומדת בקצב הגדילה שלך. אני עוד רוצה לחבק אותך ואת כבר רוצה ללכת- לגלות את העולם, להפוך אותו לשלך. בתי. את בת שנה- כל החיים לפנייך. הבאנו אותך עד פה. ועכשיו שאת מתחילה לגלות את העולם בעצמך- זוחלת- חוזרת, מביטה לאחור, מוודאה- שאני שם, דעי לך רק זאת שמאז שנולדת ועד סוף כל הימים- אני פה. אני אוהבת אותך כל כך, קטנטונת. היי לי לעולם. |