| שמי אדווה ואני לסבית מוצהרת. בנעורי, הייתי ילדה לא מקובלת. אני אף נזכרת שהייתי מתחננת לילדות להיות החברה שלהן. הייתי בודדה. עד היום אני לא מבינה למה. הייתי ילדה רזה, בלונדינית, גבוהה יותר מבני כיתתי ולמרות זאת, אף אחד לא ביקש את קירבתי. בחטיבת הביניים, ישבה לידי ילדה תכולת עיניים, שמחברותיה היו צחורות, המשורטטות למשעי וכתובות בסדר מופתי. ביקשתי להתקרב אליה ולהיות חברתה אך היא סירבה בטענה כי אנחנו לא ממש מתאימות. יום אחד היא אף התריסה בפני כי אני ילדה מוזרה, לא חברותית ודוחפת את אפה לעניינים לא לה. ליבי נצבט. מאותו יום, התחלתי ללכת ליועצת בית הספר. היועצת שואלת שאלות ומענה אין. לא ידעתי מה לענות על שאלות כמו, מה אני חווה בימים אלו? מדוע אני מתרחקת מילדי הכיתה. עניתי רק כי אני לא יודעת להתחבר. ומאותו יום, היא ליוותה אותי בתהליך המייגע הזה. השיפור לא ניכר עלי מיד, אבל ברבות הימים בשלהי גיל ההתבגרות, התחברתי לנערה חדשה שהגיעה לבית ספרי מעיר אחרת. היא הייתה מדהימה ביופייה. שיער בלונדיני גולש, עיניה ירוקות, התגלמות חלומו של כל גבר. היא התיישבה לידי ואני פרפרתי מהתרגשות. לא הבנתי אז את שאני יודעת היום. זה קרה כי אני לסבית ונמשכת לנשים בלבד. כל הסיפור ארע לפני 20 שנה כשהפתיחות לקהילה ההומו לסבית עוד לא הייתה קיימת. הקושי היה עצום, במיוחד כשכל חברותי חוות את חייהן ההטרוסקסואלים ואותי השיחות על חוויותיהן עם בנים, לא עניין. לא בטוח שהבנתי אז, מהי המשמעות לכך. המושג לסביות היה בחיתוליו. המודעות לנושא הייתה מועטת. אז לא היה לי קל עד שזיהיתי סופית כי אני נמשכת לבנות מיני ואני למעשה לסבית. |