אחותי עזבה את הארץ בשנת 1999 לטובת מוסקבה ואהבת אמת. כמות הרכילות המשפחתית בנושא הגיע לשיא כאשר  אהובה המשיך לשון בבית אשתו הראשונה למרות שאחותי נכנסה להריון.

"טוב- הוא ארמני, מה אתם רוצים- זה עיניין של תרבות"- כך הסתיימה כול שיחה בנושא.

6 שנים מאוחר יותר אחותי הגיע לישראל עם בתה איה בת 6 ואיליה בן 8 חודשים.

אלו הם הילדים הכי יפים על פני הפלנטה ובתה הגדולה מפגינה תוצאות חינוך  מרשימות ביותר כבר בגיל 6.

התנהלותה של אחותי עם הילדים גרם לפליאה לא רק בקרב המשפחה- גם אורחים ישראלים ציינו שלא ראו יחסי משפחה מדהימים כאלו. כולם שיבחו את שלוות הנפש של האמא הצעירה ואת עדינות הילדים בנוחכותה. אף פעם לא נשמעו צעקות, מריבות, וכוחים ובכי. הם מין שלישייה מופלאה כזו : כולם בעלי עול לבן כשלג, עיני תכלת ענקיות ותווי פני סקנדינביים נדירים באזורינו.

בילינו כמה שעות יחד בשיחות על הורות המתקרבת שלי ואז אמרתי לה:

"את אמא מדהימה!"

"תודה "- נראה לי שזה היעוד שלי.

היא התעתשה וקיללה שוב את הארץ.

צחקנו...

אחותי נולדה בשנת 1974 באוגוסט . אביה היה עובד ממשלתי עם נטיות אלכוהוליסטיות לא בולטות מידיי בנוף מוסקבאי. אימי הייתה בת 24. אחרי לידתה של אחותי אמא התחילה את פריחתה- קשה להעביר במילים את יופי האישה הזו באותם שנים. אחותי הייתה תינוקת יפיפיה וכול המשפחה נדהמה מתכלת עיניה ובהירות עורה. אמא נפרדה מאביה בשנת 1978 בגלל החמרת השתייה שלו , בנוסף לזה היא תפסה אותו מזיין בבית.

ובאותה שנה התאהבה באבי. אמא מספרת שאבי הוא היה אהבת חייה. אבי היה צעיר יותר מאמא ב-4 שנים ובגילו הצעיר היה לו דוקטורט בכינטיקה והוא עבד במתקן ממשלתי סודי למחקר אנרגיה סולארית. אני נולדתי בפברואר 1980. כולם מספרים שאמא , אבא, ואחותי היו האנשים הכי מאושרים תחת נושא מחקר של אבא שלי.

 בחצות 6 ביולי 1980 -5 חודשים לאחר שנולדתי אמא שמעה דפיקות בדלת בית הקיץ שלנו. בפתח הדלת עמדו 3 שוטרים במדים . הם נתנו אמא חבילה בה היה שעון קוארץ, ג'ינס  חתוך לעורך בני הצדדים  מלא בכתמי דם כהים, חולצה משובצת עם שרוול קצר ותיק מסמכים מעור בצבע כאמל ריק ממסמכים.

הזכרון המלא שלי מתחיל בסביבות שנת 1984 בדירה משותפת מחולקת לשני משפחות. גרנו בחדר בגודל כ-15 מ''ר אמא, אבא, אחותי ואני. היה לנו כלב ענק מסוג ניופאונדלנד שחיי מתחת לארון כלים של אבא במסדרון הגדול שחצה את הדירה לשניים.

אני ואחותי חלקנו אותה ספרייה בדירה במוסקבה. בהיותי יצור סקרן יותר מידי מהילדות הדבר האהוב אלי היה חיטוט תמידי בחפציה- יומנים סודיים, מחברות כתב יד, קלטות של מדונה,בגדים, מזכרות וכו.

אחותי לא סבלה את הפלישה לחייה הפרטיים. כבר בגיל 10 היא ידע  לדחוף אותי מחוץ למעגל החברתי שלה. אמא כול הזמן ניסתה לקרב בינינו- אבל מסיבות לא ידועות לי זה פשוט לא עבד.

אנה (אחותי) התחילה ללמוד מוזיקה עוד בגיל 5 בהתחלה כינור ומגיל 7 היא התאהבה בפסנתר. אמא קנתה לה פסנתר עתיק מיוצר בשנת 1839 בעל איכות יוצאת דופן והבית היה מלא צלילים במהלך כול היום. היא בילתה כ-4 שעות בנגינה מידי יום. היא הצתיינה בלימודים גם בבית ספר וגם באקדמיה.היא אף פעם לא שיתפה אותי במחשבותיה, לא שאלה לשלומי, לא שיחקה איתי ואני מאמינה שעם הייתי נעלמת היתי מפנה לה עוד כמה שעות ביום לטיפוח הפרסונה המיסתורית שלה. הייתה לה צמה שמנה ויפה עד התחת, עיניים כחולות ענקיות  ועור לבן כמו למלכת השלג. היא אכן הייתה מלכת השלג ובשבילי היא הייתה התעלומה הכי גדולה של הבית.

בגיל 5 סוף סוף אמא לקחה אותי לאקדמיה והתחלתי ללמוד מוזיקה. באותו גיל כבר יכולתי (כמו כול ילד רוסי מחונך) לקרוא ברוסית ואנגלית .אני לאומת אחותי ביליתי כחצי שעה  ליד הפסנתר- דיאגנוזה של הפרעות קשב וריכוז לא הייתה פופולרית בשנות השמונים ברוסיה, והתנהגותי פורשה כגאונות בחיזוק הציונים הגבוהים מאקדמיה.

היחסים בינינו הלכו וצננו. הרגשתי שאחותי מחשיבה אותי לאדם נחות ממנה מסיבות לא ברורות לי. היא נהגה בי כמו בחיה נכה שפשוט חבל להרוג. נקודת החיבור היחידה בינו הייתה מוזיקה . בכול חגיגה משפחתית היו האורחים מתכנסים בחדר סביב הפסנתר ואנחנו ביצאנו שירים בשני קולות ופרטיטורות שאחותי הלחינה בקפידה לאירועים משפחתיים.

התחלתי ללמוד בבית ספר . בכיתה ב' אמא דאגה להעביר אותי לבית ספר לילדים מחוננים עם דגש על לימודי אנגליתפיזיקה ומטמתיקה. ההורים שלי קיבלו  זכויות מלאות על הדירה בה גרנו ושכנינו עזבו. כך הורי  עברו לחדר נפרד. אנחנו נשארנו בחדר הישן ואני הייתי בציפיה שעכשיו נוכל להכיר אחת את השניה לעומק. אבל זה לא קרה . אחרי כמה ניסיונות כושלים שלי להיות חברה של אחותי נפגעתי מקור רוחה והתרחקתי לעולם הציור וכתיבה.

 אנה הפסיקה להתעניין בי כאדם לחלוטין ובילתה את מרבית הזמן הפנוי בביתיהם של חברותיה לכיתה. הספריה הייתה ברשותי המלאה ואני התחלתי בחיפוש אחר תשובות לחידותי של מלכת הקרח השכונתית שחייה איתי בחדר.

התשובה הגיע הרבה יותר מהר משחשבתי- על כול מחברות  הבית ספר של אחותי הופיע שם משפחה שונה משלי :אנה קרייבה.

ניגשתי לאמא עם הממצא ואמא אמרה שאנה אוהבת מאוד איזשהי זמרת פופולרית ושמה קרייבה ואחרי שהיא ביקשה יפה הרשו לה להשתמש בשמה. ברגע זה הבנתי שאמא לא אומרת את האמת. כול החורף שמרתי את זה בבטן עד שהגיע הקיץ ואני מצאתי את עצמי שוב רצה בין עצי הפרי בבית הקיץ.

 בית הקיץ גם היה מחולק לשני משפחות רק ששם היה לנו 3 קומות כ350 מטר בנוי ו-14 דונם אדמה עם גן פירות וירקות, יער קטן ואזור לבהמות בהם טיפל שכן אלכוהוליסט שחיי בשטח גם בחורף.

אחיה של סבתי שמשפחתו חלקה איתנו את הבית היה איש סנילי וטוב לב. כול יום אני והוא הלכנו לאזור הפרות בחצר והבאנו חלב טרי. בדרך חזרה אני קיפצתי  בצידי השביל ואספתי תותי יער, פטל, אוכמניות, אגוזים ופטריות. הסבה היה זקן מאוד ורוב הזמן ריחף על גבול אלצהיימר ואושר טוטאלי. ודווקא הוא היה האיש היחיד במשפחה שהחליט לשתף אותי בסוד.

הוא סיפר לי שלאנה יש אבא אחר והיא נוסעת לבקר אותו לעתים קרובות. ולי יש אבא אחר שמת בצורה שאף אחד לא בדיוק יודע איך. ואבא שחיי בבית הוא סתם בן אדם שהיה מאוהב באמא עוד מהבית ספר.

אולי זה הזמן לציין שאותו האבא היה איש צבא לשעבר. בצעירותו היה שוער הוקי של אחת הקבוצות הפופולריות ביותר בברית המועצות אך נאלץ לעזוב את הספורט הגדול למען שירות צבאי.  אחרי 20 שנו שירות בצבא האדום - אגרופים היה פתרון אולטימטיבי לכול הבעיות בחיים כולל חינוך ילדים. למרות זאת הוא אף פעם לא הרים יד על אמא- היא זה היה משהו קדוש בשבילו.

 למרות התגלית המהפכנית שלי הבלבול דעך בצל הלימודים האינטנסיבים, המכות הסדרתיות בבית, שגרה בגדול ניצחה את תעלומתה של מלכת השלג. 

כך עבר לו הזמן.  המצב היה מוזר - אף אחד לא העלה על הדעת שאני יודעת. ואני ידעתי.

גדלנו וגדלנו. אחותי נהפכה מנערה לאישה צעירה מדהימה ביופיה. כול יום חבריה ליוו אותה מהבית ספר הביתה . היא החליטה שבתום לימודי חובה (8 כיתות) תמשיך ללימודי מוזיקה באוניברסיטה.

לאוניברסיטה אחותי התקבלה בזכות שם משפחה של אבא -וורונצוב- שם משפחה אציל ללא זכר למוצא היהודי של אמא. היא למדה באוניברסיטה הכי נחשבת וחייה חיי סטודנט מצליחים.

בשנת 1990 אחותי הייתה שנה לפני סיום תואר ראשון, מלחמת המפרץ הגיע לכותרות, אני ביליתי את רוב הזמן בציור וחיפושי הרפתקאות ואמא החליטה שאנחנו עולים לארץ.

מאותה נקודה היחסים במשפחה הנורמלית שלנו התחילו לקבל גוונים חדשים בשבילי. אנה בכתה הרבה ורבה עם אמא. אבא לא דיבר עם אנה ולמעשה כול פעם שהיה נכנס לחדר אחותי ניסתה להיעלם.

באותה שנה הקרינו את חלף עם הרוח בכול הבתי קולנוע, ואנחנו כמו כול תושבי מוסקבה הלכנו לראות. בבית קולנוע אנה פתאום רצה מאיתנו ואני ראיתי איך היא מחבקת חזק גבר מאוד גדול בערך בן 25 בעל חזות מזרחית. אבא רץ אחריה תפס אותה בשיערה וגרר אותה ממנו לעיני מאות אנשים מבוהלים. ליד הגבר הופיע אישה לא יפה עם שיער לבן מחומצן . אנחנו נכנסנו לאולם והתיישבנו לראות את הסרט. אנה ישבה לידי ודמעות זלגו מעיניה. היא שתקה במהלך כול הערב.

באותו לילה שמעתי אותה בוכה לתוך הכרית. פעם ראשונה בחיי  ניגשתי אליה, חיבקתי אותה חזק והיא לא דחפה אותי- פשוט המשיכה לבכות. היא מלמלה משפטים קטועים על אהבה, מוזיקה, מוסקבה,יעוד שלה בחיים, חברים ושוב אהבה. נרדמנו ביחד כשאני מחבקת אותה חזקחזק.

לקח לנו משהו כשנה  בשביל לארוז למכור את הרכוש ולעזוב את מוסקבה. בשבוע לפני העזיבה כול יום הגיעו אנשים לבית עם הרבה אלכוהול ואוכל. כולם שתו, התנשקו, שרו, צעקו, בכו. כולם חיבקו אותי נתנו לי מזכרות מוזרות וילדיהם של האורחים השאירו לי כתובות לשלוח מסטיקים.

אחותי -בת 16 באותה תקופה הייתה שיכורה מאוד, אכזרית, יפה וצינית. היא האשימה את אמא שהיא לוקח אותנו למדינת ערב ותוכריח את כולנו לחזור בתשובה.

עזבנו את מוסקבה ב-30.11.1991 ברכבת דרך בוקארסט ומשם במטוס אלעל לשדה תעופה בן גוריון.

קרובי משפחה הכינו לנו נחיתה קלה. חיכתה לנו דירה מרוהטת  בת 4 חדרים מאובזרת ומסודרת בסטנדרט גבוה יחסית לעולים חדשים ונמוך יחסית למה שעזבנו.

אנה הייתה מדוכאת מאוד. כמו רובוט היא הלכה לאולפן, חזרה החליפה בגדים והלכה לחפש עבודה, בדרך חזרה הייתה אוספת את הדואר מבית של דוד שלי ושעות מסתגרת בשירותי וקוראת את אותם המכתבים עד שאבא היה מוציא אותה בכוח ומוכיח לנקות את הבית הגם ככה מבריק עד טירוף. בחודשים הבאים אבא היה נועל אותי בחדר שלנו  והייתי שומעת צרחות של שלושתם במטבח- היא הייתה נכנסת לחדר כשפרקי ידיה בצבע כחול ועיניה אדומות מדמעות.

"מה קרה?" -שאלתי

"סתמי מטומטמת- תעשי שיעורי בית ועזבי אותי."

לא הייתי נעלבת- זה לא היה משהו חדש. כנראה שהכול בסדר.

באותו זמן היא התחילה להתעתש. היא התעתשה לאורך החורף והקיץ. כול הזמן טיפות לאף ונייר טואלט אך שום דבר לא עזר. נזלת כרונית פקדה את אנה ופניה הלבנות קיבלו אף אדום תמידי. הרופא המשפחתי הציע בדיקה לאלרגיה כרונית והסתבר שאחותי אלרגית לאויר בישראל. זה מאוד בידר אותה  זמן מה אך לא שיפר את מצבה הנפשי שהלך והתדרדר מיום ליום.

כחצי שנה אחרי שהגענו הגיע הקונטיינר עם הרכוש ששלחנו ממוסקבה- שם היה הפסנתר.

הכול השתנה כשהגיע הפסנתר- אחותי התעוררה לחיים - היא ניגנה וחייכה קצת. יופיה היה מוערך מאוד בארץ היו אפילו איזה כמה בחורים שניסו להזמין אותה לצאת רק שאבא היה בערך 2 מטר גובה ושקל 110 קילו של מסה חייה. אז כול מי שהיה בא היה פשוט הלך.

מלכת הקרח ננעלה בבית עם נזלת כרונית, אחות קטנה היפר אקטיבית בארץ שנואה.

הצעקות נשמעו בתדירות גבוה יותר, המכות על שנינו כואבות יותר, הסימנים בולטים יותר, אמא רזה יותר וחיוורת. קנינו רכב ואחרי חודשיים אבא פתאום נעלם.  איתו כול הכסף, הרכב, יהלומים, זהב ומכשירי חשמל.

אמא אומרת שזו הייתה השנה השחורה בחייה.

אחרי השנה הזו אני עזבתי את הבית.

אחותי נשארה עם אמא. היא ביקרה את צורת החיים שלי ולא הסכימה עם שום דע בחיי. באיזה שהוא שלב התחלתי לשים לב שאחותי הרבה יותר מבוגרת מאמא. היא הייתה יבשה, צינית, אכזרית וקרה- אבל זה כבר לא היה הקרח הלבן או שלג רומנטי - היא נהפכה לאבן. סלע מדהים ביופיו , בלתי ניתן להשגה.

הבחור המסטורי מבית הקולנוע הגיע לישראל לביקור. אני בדיוק באתי לאסוף כביסה מהבית. נכנסתי לבית של אמא ושמעת אותם מזדיינים. לא תיארתי את אחותי באקט מיני אף פעם. לא הרשאתי לעצמי. למרות יופיה וגיזרתה המושלמת היא פשוט לא נראתה בן אדם שימצוץ זין או יקבל חדירה מקדימה או מאחורה. והנה אני עומדת בסלון שומעת את אחותי גומרת איתו יחד.

מזל שסבתה חירשת ואמא בטורקיה- חשבתי והסתלכתי משם.

בסוף היא עזבה למוסקבה.

אנחנו מאוד נהנות אחת מהשניה בשלט רחוק.

ומלכת השלג מצאה את יעודה באהבה.

חשוב לציין שביום בו היא נחתה במוסקבה הנזלת נעלמה.