ומה לא היית נותנת, תמורת האמונה ההיא. שוב.
מה לא היית נותנת, כדי להאמין
ולו רק עוד פעם אחת,
לאיש אחד,
שאומר לך שהוא אוהב

אותך,
כי
את.

מגיחה לפעמים מן השקט הרחוק שלי,
לשמוע מראות,
להריח קולות,
להרגיש,
את העיר הגדולה.

בהמולת העיר ההיא
בתוך הלא אפשרי הכללי,
מצאתי עצמי מאפשרת לעצמי,
להיות,
לרגע אחד של קסם,
רק על מנת לחשוש,
רגע אחר כך,
שאולי היה זה רגע אחד -
יותר מידי.

ומיד אחר כך,
ארוץ חזרה למדבר שלי,
לחפש,
אולי בתוך מחסן התמרים ההוא,
שם אחסנתי  שרידי בית,
שפעם היה לי
ורסיסי חלומות,
שהספקתי לחלום,
אולי נשארה
גם קצת מהאמונה ההיא,
שאני
ראויה.

בין ארגזים מלאי אבק,
כמו שרק המדבר יודע להאביק,
אחרי חודשים ספורים,
שנראים כנצח,
שומעת את המדבר כמו אומר לי,
"מכאן לא יוצאים כל- כך בקלות..."

דומעת חול,
אוספת זכרונות
ומחפשת
סיבה אחת להאמין,
שמגיע לי.
גם.

השרב כבד היום.
גם השקט.
המחסן הוציא אותי מלאת אבק
ובידיים ריקות.

רק הקול ההוא, התעקש להדהד אחרי,
גם שהתרחקתי,
"מכאן לא יוצאים כל כך בקלות...."

למי אכפת, משכתי כתף.

למי אכפת.