**

ממש לא מעניין אותי ממה את מתפרנסת .

 אני רוצה לדעת אם את יכולה להיות לבד עם עצמך

ואם את באמת אוהבת, את חברת עצמך "ברגעים הריקים".
אני רוצה לדעת מה מקיים אותך, מבפנים, כשכל השאר קורס.

לא מעניין אותי איפה, או מה או עם מי למדת.

אני רוצה לדעת לְמה את משתוקקת עד כאב,

ואם את מעזה לחלום על ההיענות לכמיהת ליבך.

לא מעניין אותי בת כמה את. 

אני רוצה לדעת, אם תעזי להשתטות, למען האהבה, למען החלום שלך, למען הרפתקת חיים.

לא מעניין אותי אילו כוכבי לכת קובעים את מקום הירח שלך.
אני רוצה לדעת אם נגעת בלב צערך.

*
אם הבגידות שבגדו בך החיים, פתחו אותך או שהצטמקת והתכנסת מהפחד להפגע שוב. 

אני רוצה לדעת אם תוכלי להשאר עם הכאב, שלי או שלך.

בלי לזוז, כדי להחביא אותו או לטשטש אותו או לקבע אותו. 

אני רוצה לדעת אם את יכול לחוות שמחה, שלי או שלך.

**
אם את יכול לרקוד בפראות ולתת לשיכרון החושים למלא אותך עד קצות אצבעות הידיים והרגליים בלי להזהיר אותנו לשמור על עצמנו.

להיות מציאותיים ולזכור את מגבלותינו כבני אדם. 

אני רוצה לדעת אם תוכלי להבחין ביופי, גם כאשר אינו נעים לעין,

בכל יום, ואם נוכחותו יכולה להיות בעבורך מקור חיים. 

אני רוצה לדעת אם את יכולה לחיות עם הכישלון, שלך ושלי, ועדיין לעמוד על שפת האגם ולצעוק לעבר אורו הכסוף של הירח : "יש" !

אני רוצה לדעת אם תעמדי במרכז האש איתי ולא תרתעי.

* בשינויים קלים מתוך "ההזמנה"/אוריה מאונטיין דרימר