כשאמא שלי היתה בת חמש עשרה, אילצו אותה הוריה להתלוות לאחיה הצעיר ממנה, שחיידק ציוני נכנס בו, והוא איים שיתאבד אם לא יתנו לו לעלות לארץ ישראל. רעיון מרד הנעורים לא היה אז מאוד מוכר בקרב נערות יהודיות במרוקו.
הילד, שלמה, נשלח לישיבה ליטאית, אלא שלאחר שנים מעטות, גילה במקרה כתבים אסורים, גזז פיאות, הוריד את הכיפה והתגייס לצנחנים. בשירותו הצבאי הוא הכיר את רותי, בת קיבוץ ניר דוד, נשא אותה לאישה והקים את ביתו על גדות האסי. בני הדודים שלי נראו לי כיצירת פאר משובחת. הייתה להם עברית אחרת, הם הלכו יחפים, גידלו שיער, עישנו ליד ההורים שלהם, הסתובבו עם מתנדבות, שמעו רוק כבד, נהגו בג'ון דיר, גדדו עם מיכלסון, היו בסיירת. חומר משובח.
בכל שנה, ב-1 באוגוסט, היינו נוסעים לשבוע לקיבוץ. בכל שנה היה זה השבוע המאושר בחיי. חדר אוכל, סחנה, אסי, משחק עם ילדי המשק, ביקור יומיומי בספריית הקיבוץ. לא האמנתי שיש מקום טוב יותר לנשום בו בעולם. בכל ערב, לאחר ארוחת הערב, היו כל ילדי הקיבוץ משחקים על דשא חדר האוכל, מאוחר יותר היה מוקרן סרט על קיר בית התרבות, ומשפחות משפחות היו יושבות על שמיכות פיקה שהביאו מ"החדר", ויכולת לזהות את האורחים לפי כמות העקיצות האינסופית שכיסתה את עורם החשוף, שאינו רגיל ליתושי העמק. בכל לילה לפני השינה הייתי מדמיינת איך אני יום אחד, עוד מעט כשקצת אגדל, אעבור לגור שם. לא ירדתי לפרטים הטכניים, ידעתי מספרי גלילה רון-פדר שיש אפשרות להיות "ילד חוץ בקיבוץ".
בגיל 16 הצלחתי לממש את החלום, בחלקו, ועברתי לגור בקיבוץ. אחר. חזרתי לבקר בניר דוד רק אחרי שהיו לי ילדים משלי, בכל שנה באוגוסט, מעבירה להם את האהבה למקום המופלא הזה, שבאופן מפתיע אינו מוכר לרבים.
שנה אחר כך כבר לא היה לי דוד שיכולתי להגיד לו שלום, והריצה הייתה חסרת טעם. השנה כבר לא הטרחתי את עצמי.
באחד מאימוני האיצטדיון, התברר לי שיש באנדיור בת ניר דוד. המשחק היה מכור. היא משם, היא מכירה את כל החלומות שלי, את המשפחה שלי. החיבור היה ברור, וככל שנפגשנו יותר, כך העמיקה האהבה הגדולה למאיה. בשבת האחרונה שיבץ אותה סידור העבודה במשק כרכזת פינת הליטוף וההאכלה, שם דאגה להאכיל את השוחים בג'לים שהפקידו בידיה.
כשראיתי את המודעה על משחה נדב, היה לי ברור שאני עושה את זה, לא ברור איך. טלי כתבה תכניות אימונים שנראו לי מטורפות. כמו כולנו, הייתי מציצה בתחילת החודש מה יש בסופו, ואומרת לעצמי שבטוח יהיה בסדר, ושאם נקפיד על הדרגתיות, ואם לא אפצע, יהיה בסדר. התחלתי לשחות לפני שלוש שנים, וכבר כתבתי פעם שהאהבה למים הייתה מיידית. מרגע שהבנתי איך צריך לשחות, שוחה כל הזמן. לפעמים חצי שעה בשבוע, לפעמים פעמיים-שלוש, אבל מעולם לא שחיתי ארבע פעמים בשבוע, שעתיים בכל אימון!
האימונים היו מגוונים, ארוכים, מאתגרים, ולוו כולם במוזיקה שנבחרה בקפידה. לאחר הפעם הראשונה בה שחיתי עם מוסיקה, הבנתי שכמו בריצה, קצב המוסיקה מכתיב גם את קצב התנועות, ומיהרתי להחליף את השירים לשירים פחות קצביים, שירים ארוכים יותר, מוסיקה אינסטרומנטלית שלעיתים גרמה לי להרגיש כאילו אני שוחה על סמים. הצד המדיטטיבי של השחייה, מגובה במוסיקה פסיכדלית, לא אמשיך.
בחודש האחרון שחיתי יותר מ-15 ק"מ בשבוע, ובכל בוקר בדקתי שהכתפיים לא כואבות, שהשכמות לא תפוסות. מלבד מספר חולצות ששרווליהן צמודים בצורה שאינה אהובה עליי, לא נרשמו כל תקלות, פציעות ומכאובים.
יומיים לפני המשחה בדקתי באינטרנט את רשימת המשתתפים וקיבלתי חלושעס של ממש. שחיינים אמיתיים, אגודות וקבוצות, ומעט מאוד חובבנים כמוני. חרדה זערורית התגנבה אל ליבי ואל אוזנה של טלי. פתאום חשבתי שזאת הייתה יהירות להירשם בכלל.
כשהגענו לאסי, הנחל שחוצה את הקיבוץ כולו לאורכו, ראיתי שהוא מלא בבלונים ומצופים, צבעוני ואחר.
לפני שמונה עשרה שנים, נהרג בתאונת דרכים מטופשת ואכזרית, בן דודי יוחאי. חבריו לצוות הקימו על גדת האסי את "פינת יוחאי", פרגולה עטופת בוגונוויליה עם ספסלים ומתקן מנגל, ואבן גדולה עליה כתוב "ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו ומשהו נשאר איתך". בתוך הפרגולה הפסטורלית, בה נערכת האזכרה של יוחאי, מלווה בפסטיבל בשרים שהוא אהב כל כך, ישבה "מזכירות המשחה".
על מה חושבים כששוחים כל כך הרבה? לא יודעת. גדי סופר תנועות, אני חשבתי רסיסי מחשבות, שמחתי על כל גשר שחציתי (לא מטאפורית, באמת), לא הייתי עסוקה באחוזים ובחישובים. שחיתי בהנאה טהורה, בתוך מים נעימים, עם חליפת טריאתלון שפצעה לי את הצוואר בכל פעם שהיד הורמה. חשבתי על הדוד שלי, היחידי שבאמת חסר לי, היחיד שקרא לי "ורדה" ועניתי לו. מעולם לא ראיתי אותו שוחה, לא יודעת אם הוא בכלל ידע לשחות. צריכה לברר את זה.
בן דודי זוהר, היה אחד המצילים שעמדו על גדות האסי, ולאורכו עמדו בני משפחתי, חברי הקיבוץ, ועודדו אותי, כספיון הקטן, כשלהקות הכרישים מהפועל השד יודע איזה, חלפו לצידי. עצרתי לידם לאכול, ובעיקר לחייך לחסד המופלא הזה. אותו זוהר, דאג שמארגני התחרות לא יכבו את השעונים בתום שעתיים, ולמרות שהם ניתקו אותם מהשטיחים, יכולתי לראות את התוצאה. אחת לפני האחרון...
בחלק האחרון של המשחה, 750 מטרים אחרונים, שמתי לב שאחת אהובה במיוחד, רחלי, מלווה אותי בהליכה. בכל תנועה שישית, כשהפנים שלי הופנו לגדה, ראיתי אותה הולכת לצידי. עד הסוף.
יש ספורטאים שגורבים גרבי "מזל" או מתחרים בגופיית קמע. אמונות תפלות וטקסי פולחן למינהם רווחים אצל ספורטאים ונחשבים ל"נורמליים". למתבונן מהצד זה נראה טפשי ומוזר, אבל, בעצם, מדובר באסטרטגיות המוכרות בפסיכולוגיית הספורט, ולספורטאים מסויימים אלו דפוסים שעשויים להשפיע על הצלחתם.
רבים מאמינים שטקס מסוים שהם עורכים לפני תחרות משפר את התוצאה שלהם. פולחנים אלו כוללים בגדי תחרות, אכילת ג'לים או משקאות מסוימים, תרגילי חימום או אפילו שיר מיוחד שהם מזמזמים לעצמם או מקשיבים לו.
אמונה תפלה מתחילה כאשר לספורטאי יש תחרות טובה במיוחד, או גרועה במיוחד, ואז הוא מנסה ליצור "סיבה ותוצאה", כלומר, הוא ישים לב לפרטים שוליים כמו מה אכל או מה לבש, אם הסתפר או התגלח, קיבל מתנה מסוימת או האזין בדרך לתחרות לשיר מסוים. אם הייתה לו תחרות נפלאה, הוא מייחס אותה לנסיבות ששיחזר, וינסה ליצור אותן לפני כל תחרות.
|