לא חשבתי שכך אאבד שליטה, איך שהוא התעלפויות תמיד קרו לנסיכות נרדמות, שבריריות, וקוקטיות כאלו, לא לג'אדה כמוני, שמפלחת יום כאילו היה גרעיני דלעת קלויים.
אבל הבוקר זה קרה...
הקטנה התעוררה קצת יותר מדי מוקדם ואני בבקרים גם כך יצור די הזוי וכך מצאתי את עצמי בכוח האנרצייה יורדת לקומה התחתונה לחמם לה בקבוק ואיפה שהוא באמצע חלקן השני של המדרגות החלקתי, הגעתי למטה תוך שאני נחבטת קשות בגבי ומרפקי.
שטויות, קצת עיסוי עיסתי כזה, יעביר את העניין, ותוך שאני קמה, לעזאזאל אני מגלה שהבית לא מחובר היטב ליסודות, עובדה, הוא החל להסתובב סביבי במעגלי אורה ההולכים ונעשים מהירים יותר מרגע לרגע.
עדיין לא הצלחתי להבין דבר ואפילו החלטתי שאני אומרת לבן זוגי שיחזור ליתר בטחון, אבל...רגע...הוא כבר יצא... איך מחייגים בכלל ומה המספר שלו? ו...יו ממתי אני לא זוכרת מה המספר המחוייג ביותר שיש לי בזיכרון, זה שלי, לא של הנייד, זה המספר היחיד שאני זוכרת בכלל בעידן זיכרונות דורות שלישיים.
אני חושבת שהצלחתי לחייג כי שמעתי לפתע קול בוקע מן העבר השני: "הלו, גלית...גלית" אבל לא ממש הפנמתי שאני שומעת משהו וזהו, שם זה נגמר
הפעם הבאה שאזכור דבר מה, תהיה לכשאתעורר לפתע במקום אחר לגמרי, שרויה על הריצפה הקרה ולא מבינה איך הגעתי עד הלום.
בדיוק ככה, איבדתי הכרה, לא יודעת לכמה זמן, אין לי מושג איך הגעתי לשם, אבל כנראה שלא בטרמפים.
לאבד שליטה ולהודות על דבר אחד, שהתעוררתי כשניה לפני שהילדים הגיעו למטה, זו היתה יכולה להיות חוויה לא נשכחת לראות את אמא שוכבת על ריצפת הסלון ללא כל תגובה וסימני חיוניות, ככה כמו איזה שניצל אחרי הלמות פטיש העץ, כשלחיי השמאלית משוטחת על המרצפת, כך התעוררתי, מופלטית לחלוטין...וזהו רק תזכורת של כמה מכות יבשות וחולשת אין קץ, עדיין נשארו בכדי לומר לי: "גלית...מה קורה?" |