ואין בן אדם בעולם הזה שאני יכול לסמוך עליו. מישהו שיהיה יותר ממילות הבטחה. אף אחד לא חזק מספיק לעמוד ברעל שלי. אז כן, זה לופ כזה של לא מגיע לי איך שאני מתנהג ולכן גם אני לא מקבל וייקח לי הרבה יותר זמן להשתנות. אם בכלל.
ברגעים האלה שרע לי אני מרגיש חלל עמוק בפנים. שכל מה שאעשה חסר משמעות. במיוחד ללא חברים קרובים אמיתיים. כאלה שאפשר לקרוא להם בכל דקה אפשרית ויבואו. כאלה שהאהבה שלהם אלי תהיה חזקה מהרעל והתרגילים והמבחנים הסכיזואידיים שלי. והתבונה שלהם גם.
אבל כולם מבטיחים ומדברים. כמה זול זה לדבר. ואני שואל וממשיך לשאול. כל בן אדם חדש ברצף הזה הבלתי נגמר של אנשם שעוברים בחיי והולכים: "תאהבו אותי תמיד?" "לא משנה מה?" "נכון שלא תלכו?"
והם הולכים. כי אם הם לא הולכים אני מתנתק מהם. ואני משאיר הרבה רעל מאחוריי. וכפיסי גשר שרופים.
ועם פרצוף מפוייח אני ממשיך הלאה. עם תוגה-שמחה של פירומן.
ונמאס לי מזה. ואני לא יודע איך לצאת מזה. והיאוש מחכה שם עם אצבע מתקתקת על זכוכית שעונו. והאני החדש נלחם ונלחם וקם לעוד בוקר חדש.אבל היאוש הוא עוד כלום. הריק. החוסר תוחלת שבחיים זה בכלל סמטוחה.
כי כשהרצונות המגאלומניים מתפוררים זה רק יכול לחזור לשאיפות בורגניות ממוצעות. ואני כלי שלא מכוון לשם. ואני זועק למשמעות. ושנות חיי מחלחלות לאיטן.
ודברים נראים נכונים ושניה אחרי זה לא. והכל נזיל והפכפכך כעניין של ננו-שניות.
כן, ככה זה כשלוקחים יום חופש יזום מהעבודה. כן, ככה זה שכל מה שאתה מנסה לתכנן ולהלביש בכוח על העולם לא עובד כי האנשים מציקים עם הצרכים שלהם.
ושוב אין עם מי לרוץ איתו. ומה שאני מבין עכשיו זה שזה לא רק המילים. והאינטלקט המילולי. זה גם אנרגיות בריאות. ועוצמה נפשית. |