נמאס לי. וזה פשוט סתם. סתם.
לפעמים אני חושב שזה השיעור שיעזור לי להציל אנשים אחרים. אבל רבאק. לא מגיע לי כבר להנות מהחיים? למה הכל צריך להיות קשה כל הזמן? למה כל החרא הזה? אני לא יכול לקבל קצת צמיחה קלילה ונעימה?
יש בכלל צמיחה? אז אוקי, החזקתי מעמד שלושה חודשים במקום עבודה קשה מאין כמוהו. בו-הו. זאת מהות החיים? ואולי זה כלום לעומת 3 השנים שהחזקתי בשירות קרבי.
לא מרגיש שיש משהו שמרפא אותי. רק הבטחות של אנשים שיוכלו לעזור איכשהו. שמתפוגגות שניה לפני שהם נעלמים. או שאני מתנתק מהם, בסדר.
אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי אין שום דבר שמרפא אותי
חוץ מצלילים מונטוניים של הקלדה
:)
כל כך הרבה רעל פלא שלא יצאתי לחפש אפילו להרוג נמלה טוב, תמידי הייתי עצלן כשחרא לי וגם נמלה זה לא מספק
אני רוצה שמישהי תשלח יד ארוכה אל נפשי ותשאב משם עם מזרק ענק את הרעל ועם עוד מזרק ענק ועוד אין מצב שאני מרשה לה להתעייף
אין מי שירפא אותי
אין מה שירפא אותי
ומעצבן הפקפוק העצמי הזה שאולי אני לא סובל מספיק שאולי הסבל שלי לא מספיק ראוי והלגלוג על כך שאני למדתי להנות ממנו מזוכיסט עלוב
ובא לי לצרוח על מישהו ולהרוג מישהו ולנגוס בבשר החי
וגם יש שם מקומות אחרים זה לא הכל ומפריע לי שזה לא הכול כי אם יש משהו מנחם ומרגיע זה אמונה מלאה בתחושה מסויימת
מצד שני הפקפוק ברע זה גם הגאולה שלי לא הזלזול בו והלעג הפקפוק החומל
ומצד אחד אני כל כך מנותק מאנשים ואפילו נגעל מנוכחותם ומצד שני אני כל כך זקוק וכל כך נכנס לחרדה שתוכניות שקבעתי איתם לא תתממשנה
ננסה להתכרבל קצת לכדור שינה
זה הדבר היחיד שפעם ב מצליח לנקות. |