הוא אמר לי: "תראי, החיים יפים, למה שלא להיות מאושר?" וחשף שיניים בחיוך הכי אדיוטי שראיתי. ככה נפלתי, באותה שנייה התאהבתי.
זה היה מהימים האלו ששום דבר לא יוצא בסדר. המשחה פגשה יותר את הכיור מאשר את המברשת, החולצה שרציתי ללבוש שכבה לה בנוחות בראש סל הכביסה, וכמובן שאת האוטובוס הישיר זכיתי לראות מתרחק מהתחנה, בדיוק כשהגעתי אליה. לאחר סיור מקיף בעיר, הגעתי לאוניברסיטה. השיעור כבר התחיל ונאלצתי לשבת בשורה אחרונה. בדיקה מדוקדקת בתיק שהראתה שהמשקפיים כנראה החליטו לקחת יום מנוחה וברגע זה החלטתי שזה לא היום שלי ועדיף שאלך לישון ואתעורר מחר ליום חדש.
בדרך ליציאה מהאוניברסיטה עברתי ליד הקיוסק והחלטתי שמגיע לי סנדוויץ' עסיסי, לחגוג איתו את סיום היום. הלכתי ונעמדתי בסוף התור. היו שלושה אנשים לפני ובזמן שחיכיתי התחלתי לדמיין את הנגיסה הראשונה בסנדוויץ'... סוף סוף הגיע תורי. חזרתי למציאות וביקשתי את הסנדוויץ' האהוב עלי, ג'בטה עם גבינה בולגרית. "אוי איזה קטע," אמרה המוכרת "בדיוק מכרנו את האחרון לבחור שלפניך." כמובן, אמרתי לעצמי, לא חשבתי שיקרה אחרת. "את רוצה סנדוויץ' עם גבינה צהובה אולי?" היא שאלה. "לא, תודה." עניתי ויצאתי עם ראש מורכן. התחלתי לחשוב שיש אולי איזו קנוניה נגדי. שהאלים למעלה כל יום בוחרים אדם אחר להציק לו והיום זה תורי. אז נזכרתי באיוב מהתנ"כ. מעניין אם גם אצלו זה התחיל ככה...
ליד הכניסה הוא עמד, מחזיק את הג'בטה עם הבולגרית האחרונה. הוא דיבר שם עם בחורה בלונדינית, רזונת כזו, מהסוג שאני אף פעם לא אהיה. היא הגיבה לדבריו בצחוק פלרטטני.
בסוף, הם בטח הלכו יד ביד לשקיעה. אני תפסתי אוטובוס הביתה והלכתי לישון. |