השבוע השתתפתי בשיעור מדעים בבית ספר יסודי, כיתה ג', נושא השיעור: "פירות וירקות".

כן כן, באותו הרגע גם בראשי חלף "מה אתה עושה פה?!" ובכל זאת, לא יודע למה, החלטתי להישאר.

תוך כדי שהמורה הותיקה מסבירה בפעם המי יודע כמה על תהליך ההבשלה, אני בהיתי בחצר בית הספר דרך החלון וחשבתי על תהליך ההבשלה הפרטי שלי.

גם אני הייתי בוסר, לא ראוי למאכל, למרות שכל הדודים נהגו לומר: "הוא כזה מתוק, לאכול אותו ממש..." אף אחד מהם לא לקח את הסיכון ונגס.

אתה גדל, מתבגר, מאבד את החמיצות (משתדל לא להחמיץ דבר), מוסיף סוכרים (סכרים שמנתבים את כוחך ויכולותייך למקום הנכון), הכלורופיל נהרס (אתה לומד להבין שקנאה אינה בונה), וכן, גם נוספים פיגמנטים, חלקם חיצוניים וחלקם פנימיים (אך כולם מוסיפים לך גוון צבע ואופי מיוחדים רק לך). אתה מאמץ לעצמך קליפה ועוד קליפה (קלפים שאתה מניח שיסייעו לך בעתיד) השכלה, סגנון לבוש, רכוש, קבוצות השתייכות, תארים כאלה ואחרים.

היום הזה מגיע, אתה מרגיש מוכן, מחכה להיות מוגש לשולחן.

אתה רוחץ את עצמך היטב, דואג שלא נותר בך אף רבב שניסה לדבוק בך.

קולף שכבה אחר שכבה. מעולם לא היו הן חלק ממך, רק שמרו עלייך בסביבה.

נותר עירום ועריה, בשל ומבושל, רוצה להיות לכבודה על מגש, פשוט כזה מפלסטיק, חד-פעמי, הרי הוא לא מה שחשוב.

עזבתי את השיעור והשיעור נשאר שלי. אני מוכן. מקולף, בלי עבר, בלי תארים, רק אני. רוצה? מוכנה?